עד סוף האשמורה הראשונה דברי ר"א, מאי קסבר ר"א, אי קסבר שלשה משמרות הוי הלילה, לימא עד ד' שעות, ואי קסבר ד' משמרות הוי הלילה, לימא עד ג' שעות.

היום והלילה אפשר לסמנם בציור מושגים נפרדים, שכל אחד יש לו תעודתו בפני עצמו, ועל פי תכונתו ילכו גבוליו ומחלקותיו של כל אחד. ויש לסמנם ג"כ ביחש המצטרף הזוגי, כי היום הוא עיקר המציאות, והלילה הוא כעין תולדה ממנו, המקבלת אליו. לעומת העבודה של היום תקביל המנוחה של הלילה. והנה סימני השעות, מקורם הוא היום כפי הוראת החמה בבאה ובצאתה. וע"פ אותו הציור שהלילה הוא חותם נחתם מכח היום, ראוי להשאילו את חילוקי הסימנים שהם בעצם היום בטבע, שהם השעות. וכאשר רוב מצות התורה הן נוהגות ביום, והוא זמן המעשה, שהוא הטוב היותר נשגב בחיים, ראוי לכל הליכות התורה לסמן הלילה ג"כ בשעות מעין היום, ולא בסימנים מיוחדים לפי תכונת הלילה המיוחדת. והנה מושג הקבלת הלילה לעומת היום אפשר[י] בשני ציורים, או שהוא מקביל לעומת היום העבר, או הבא, בתור ציור המנוחה הבאה אחר העבודה, או הקודמת לה למען תת כח לעבודה, או שתהיה מכוונת לשניהם יחד, לעומת העבר בתור מנוחה שלאחר העבודה, ולעומת להבא בתור מנוחה המכשרת לעבודה. כשהמציאות הזמנית נערכת בציור הפרטי של האדם, הנה נערכת רק או בתור הכשר להבא או [כ]תכלית מנוחה בשביל [ה]עבר, ושניהם הם מקבילים לעומת היום, זמן המעשה והעבודה. ציור המושכל של הזמן, הוא נערך לשלש מחלקותיו ההגיוניות, עבר הוה [ו]עתיד, אבל ציורו המעשי הוא רק בעל שני מחלקות, עבר ועתיד, כי ההוה אין לו מעמד מעשי. ע"פ הסידור המעשי עומד הלילה בין שני הימים, וכל חלק מחלקי הלילה מתאים לענין שתי מחלקות היום, העבר והעתיד בזמנם, שע"כ יהיה הלילה ארבע משמרות. אבל בציור המושכל אין לנו כ"א יום ולילה, באפס מקום להעמיד הלילה בין שני הימים, ועל פיו יהי' שלש משמרות הלילה. אבל בין שנחשוב את הציור המושכל, בין [שנחשוב את] הציור המעשי, הלא יסוד המטרה של הזמן הוא העבודה, והיה ראוי להערך בסימני היום, שהם השעות, גם חלקי הלילה. ע"כ בין אי קסבר ג' משמרות הוי הלילה או ד' משמרות הוי הלילה, הי' ראוי לחשוב חשבון שעות, עד ד' שעות או עד שלוש שעות, כדי להשריש שהמטרה היא העבודה המיועדת בעיקרה לזמן היום, ושכר מצוה מצוה.