וא"ר זריקא א"ר אמי אמר ריב"ל, אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת, ול"א אלא בד"ת אבל במילי דעלמא ל"ל בה, ואיכא דאמרי וכו' אפי' בד"ת וכש"כ במילי דעלמא.

נראה טעם המחלוקת תלוי באיכות טעם נתינת הכבוד של המתים שנתחייבנו בה. לבד מה שנסתפקו חז"ל על כמה פרטים, אם הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, עוד יש להסתפק אם הוא מטעם שהי' הגוף משמש לנפש המשכלת, ע"כ ראוי להוקירו ולכבדו לכבוד הנפש. או מטעם העתיד, שהרי אע"פ שהגוף בזה"ז הוא חומר עכור שאינו ראוי לכבוד, אבל לעת התחי', שיזדכך, יהי' ערכו נפלא ג"כ מצד עצמו, כמבואר בדברי קמאי ז"ל, וכמש"כ כמה פעמים בדרושים בארוכה בעה"י. ונפ"מ אם מצד העתיד, מענין התחי', ראוי לדעת כי כח התחי' תלוי בכח התורה, כדחז"ל ע"פ "טל אורות טלך" כ"מ שי"ב טל תורה או הדבק לתורה, א"כ ראוי שיוכר שזהו טעם הכבוד, ע"כ ראוי לחשות רק מד"ת, להראות בזה כבודו באותו הדבר שממנו תבא שלמותו העתידה, שכבר הוכן אליו יותר מן החיים אשר המה חיים עדנה, כדחז"ל : "והמתים להחיות". וא"ד ס"ל דעיקר טעם הכבוד הוא מפני העבר, שהי' שימוש לנפש המשכלת בעוה"ז. ובכל הליכות אדם יש בהן הכנה לשלמות, להולך בדרך ד' ומקיים "בכל דרכיך דעהו", שכל גופי תורה תלויין בה. ע"כ כיון שראוי לחשות מד"ת מטעם ההוראה של העתיד, שעדיין לא בא לידו, ק"ו על ההוראה של הכבוד העבר ששייך ג"כ בכל מילי דעלמא, אשר באמת גם כבוד התחי', אע"פ שעקרה תליא בד"ת, מ"מ מסובבת היא מכל פועל אדם בדרך ישרה, ויסוד הכל במעשה המצות, כי כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה א"ל, ע"כ ראוי להודיע ולהראות שהכבוד נמשך לו ממצבו בעוה"ז ג"כ.