א"ל הכי אר"י, אין מכבדין אלא בפתח כו' הראוי למזוזה.

המזוזה תורה על זכרון השם יתברך, כד' הרמב"ם. אמנם עיקרה בימין "דרך ביאתך", להורות על ההשתדלות היתירה הראוי לאדם להשתדל בידיעת שם ד' ית' בהיותו יושב בביתו במנוחה. ועיקר יתרון המנוחה לשלימות הנפש תלוי במה שצריך הכח המדמה לצייר את דרכי השלימות בציור נכון ואמיתי, שע"פ שלימות כח המדמה כשהוא בנוי ע"פ טהרת השכל יתישרו המעשים כולם ויתרומם האדם למעלת החסידות והקדושה. וכח המדמה השלם הוא באמת הבונה את בנין החכמה וחדרי'. כי ההשגה מצד עצמה היא בלתי מוגבלת וע"כ אין לה כ"כ יחש קרוב אל יושר המעשים וההנהגות שהם תולדות השכל המעשי, שצריך שישתלם ע"פ שלימות הכח הדמיוני כשהוא מוסר מכל חסרון. וזאת היא אחת ההערות שראוי ליחש למזוזה, שע"כ נהגנו בשם שדי מבחוץ, לרשום ציור הכרת השם יתברך מפני שאמר לעולמו די, ושם גבול וקצב לדרך ההכרה בגדולתו ית' באופן שיהי' קרוב למעשים טובים ורצויים. וע"כ התפילה שהיא אחת מצרכי השלמת המדמה, אמרי' "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא", וכדכתבנו שם בביאורו בס"ד. ע"כ הכבוד הראוי לכל דברים הקדושים וביחוד לחכמים שיסודו מטעם בנין המדמה ותעודתו הראויה לו מתיחש לפתח הראוי למזוזה.