נשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום, ומתוך אהבה שאהבם קרא להם בני בכורי ישראל כתיב עליהם והזר הקרב יומת.

שני הדברים, שהם העקריים בעבודת ד' בכל דבר שצריך שהפנימיות שבלב תהי' מתגברת על המעשה החיצוני להעלותו ולכוננו על יסוד מכוון ירצוי, כמו בענין הקרבנות, הם: האחד ההכשר של קישור הנפש באהבת השם יתברך מצד עצמו לעצמו, וההכשר השני הוא החפץ להרבות בכבוד שמים בערך לעולם החיצוני. שכאשר יהיה האדם מוכשר להשתלם בשני אלה, אז יעלו בידו הנטיות הפנימיות הדרושות לתכלית עבודת ד', ביחוד בדבר שצריך לזה הוד והדר כדי שיפעל יפה כפי תכונתו האמיתית על העולם שמחוץ להפועל. והנה ישראל מצד ההכשר שיש בעצמם לאהבת ד' קראן כנים למקום, כבן שנמשך לאהבת אביו. והנה בזה אין עוד יתרון ניכר לאהבה, מפני שהשם בנים אין לו מובן כ"א כשכל העולם כולו אינם מכירים כלל את אביהם שבשמים, שאז ודאי אינם נקראים בנים כ"א אותם שמכירים אותו ומודים ומעידים שהוא אביהם. אמנם הבכוריות, הוא מיוחס ג"כ לזמן שבנים אחרים צעירים הבאים אחריהם ג"כ ימצאו, דהיינו ביחש לההשקפה על העתיד, שעתידין כל באי עולם להכיר כבודו של אדון כל היחיד בעולמו, מ"מ לעולם יהיה דבק בישראל יתרון הבכורות, שהם הם ראשית תבואתו. וזה יבליט כח האהבה לעומת עמים אחרים המשתדלים ג"כ לקרבה לעבודת ד', ואז בזמן ההוא כבר תצא אל הפועל פעולתן של ישראל על העולם הגדול שמחוץ לגבולם. א"כ יש בישראל מהמוכן ג"כ ההכשר של חפץ התרבות כבוד שמים כלפי החוץ, שזה יש לו יחש עם הנטיה לעבודת ד' בהוד והדר שהוא ג"כ מורגש וחיצוני בצירוף עם הרגש הקדוש הפנימי. מ"מ אין כ"ז מספיק להשריש, אפילו בקרב המיוחדים שבהם, [את] הכח הראוי להיות בעצמו ניגש אל ד' בעבודת הקרבנות, מזה הכיר שלא אותו הרגש המורגש בקרב לבבו לעבודה ולכבוד שמים יספיק שלא תחול עליו ההרחקה האמורה מיסוד העבודה האלהית שבקרבנות, הצריכה דוקא להתיחדות מרכזית אחת מובחרת מראש ומובדלת מכללות האומה ע"פ דבר ד' ועצתו הנעלמת מעיני כל חי.