אתא אליהו וקם אפתחא דמערתא, אמר מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזירתיה.

הקדושים הללו, שהנזרם משאון החיים ומכל חיי החברה ומהומותיהם עשה להם רב ברכה בחיים היותר מלאים של הצורה האלהית אשר באדם, בהוסיפם אור חכמת אלהים ודעת קדושים, לא היתה יכולה ידיעה זו, של מציאות אפשרותם לצאת עוד אל החיים החברותיים, להיות קובעת מקום באמצע חייהם, כי תחת ששון הריעות והחברה היותר שלמה, הלא היה להם יותר ויותר אור ד' וששון הדעות העליונות וזיו החיים הברוכים כצבא המרום במרום. אמנם הלא מאת ד' היתה זאת, שבהתמלאם עז קדושה עליונה וחכמה נשגבה למעלה לראש, עוד יצאו וישפיעו על בני דורם. ותחת המחאה שעל החיים, היוצאת מאנשים הנשאים מאד, העורגים אל הסדר היותר עליון ומאיר בחיים, יהיו חמושים בעצה וגבורה, איך לתן מהלכים לחיי ההוה שיבאו למטרתם הנעלה ונשגבה. ע"כ לא מאמצע מקום משכן קדשם היתה יכולה לצאת הדאגה איך להודיעם את הדרך אשר כבר נפתחה לחברם עוד עם החיים, כ"א מצד פתחא דמערתא. ולא בדרך ישרה כאילו להם הדבר נוגע, כי מה חסר למתענגים על ד' ועל טובו, כ"א מצד הדאגה הכוללת לתיקון העולם, היא עבודת אליהו בעולם, להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ולהכשיר לבן של ישראל לאור פני מלך חיים אביהם שבשמים, ממנו יצאה ההערה, בדאגה, איפה למצא הקשר, שידיעה זו דמית קיסר ובטלה גזירתא, תגיע עד לבו של בר יוחאי, כלומר מצד השיתוף התולדתי שיש לו עם בני הדור, אע"פ שהתעלה עליהם הרבה מצד השלמתו העיונית ודרכי הקדושה העליונה והדאגה הכוללת של טובת הכלל, בהגיע זמן אפשרותה, היא בעצמה נגעה עד לבבם, עד שהקשיבו רב קשב, ופנו לדברי אליהו האמורים באורח הערה כוללת.