רבי יצחק נפחא אמר זו מטה נאה וכלים נאים שעליה.

כשאנו באים לחקור על מצבו של אדם, אם הוא עומד על כנו והוא נותן לו האפשרות להתפתח עם כל תכונות האנושיות הנפשיות כראוי לו, או שמצבו הוא מבולבל והרוס עד שלא יוכלו רגשותיו האנושיים לצאת אל פעלם כראוי, מפני שדאגות תכופות, עקת לב ויגון, טורדים אותם, אז נסתכל למבחן ע"ד יחושו של אותו האיש אל החוש האסתטי, אל הרגש של היופי וההידור. שכאשר האדם עומד במצב שלם, אז כל רגשותיו האנושיים הנפשיים הולכים וחיים בקרבו, גם מתרחבים הם במילואם, עד שהתביעה של השימוש בכלים שיהיו נאים, שתצטרף הנאת עידון חוש היופי אל כל שימוש מצרכי החיים, נעשה לו לאדם טבע קבוע. ובמצב ההירוס, אז רק ההכרח ימצא מקום בחיים. דאגת הלחם לאכול והכסות לכסות מערומיו לבל יסבל קור ושרב, אלה הדאגות והתביעות ימצאו מקום, מפני שהן באות מהכרח החיים. אבל בהיות החיים עצמם במצב בלתי הגון ונאה, לא בתור נושא של קבלת הרגשות עדינות כ"א נושא של הכרח שאין דרך להמלט ממנו, ע"כ אין עמם כ"א הרגשות של התביעות ההכרחיות. והנה כאשר ישראל עושין רצונו של מקום וזוכים הם להיות עומדים במעלה עליונה לשם ולתהילה ולתפארת, אז לאות על שלמות נפשם העדינה מתפתח אצלם דוקא ביתר שאת אותו החוש הנוטה לתביעת היופי, לבקש את הנאה וההדר בכל דבר, בתור בקשה טבעית. ועם המילוי של אלההצרכים שנראים כמיותרים, מתרחבת הנפש ונעשית מוכשרת לאור חיים רוחניים, לקדושת המדות והתענוג על ד' באהבתו, יתברך שמו. אמנם כ"ז אינו מתאים כ"א בשלותן של ישראל, שאז המצב הפנימי של כלל האומה גורם שהנפשות יתפתחו בבריאותם באופן כזה שהתביעה של השלמת היופי לא רק תטריד את הנפש כ"א תמלאנה הוד ותקרב אותה לקדושה לצדק ומשרים. אבל בנפילתנו הנוראה, בעונינו ודילדולנו, שהחיים הכלליים נראים כעין צרה נוראה שאין להמלט ממנה, רק ביחיל ודומם לתשועת ד'י יסבול ישראל עול חייו המרים ועקת שונאיו אשר ימררוהו, אז מצד הנטיה הטבעית מתעקרת מן הלב התביעה הגדולה של הרגש היופי. ואם למרות חסרונה בטבע ההרגשה, מפני עוצר רעה ויגון של אפלת הגלות, ירצה אדם מישראל להרחיב דעתו בזה ולבקש למלאות את כל התביעות האסתטיות, אז לא מלבו ותביעתו הפנימית יעשה זאת, כי הצרה של הגלות הממררת את החיים ומהפכת אותם מתכונה של מושג נושא של עונג ונעם למושג של עול גזירה והכרח, השכיחה מן הלב לגמרי את הטובה העצמית של החיים ההרגשיים. ואם ירצה אדם מישראל למלאות את חק היופי לגמרי בגלותו, תבא לו רק מאהבת החיקוי לעמים השלוים, המתענגים על טוב ארצם וממלכתם. ע"כ לא תוליד ביהודי אותו הרגש הטוב שמוליד פינוק החוש היפה כשהוא נתבע מעצמות הנפש, כ"א תמלא את הלב ערבוביא וטרדא של פיזור נפש על דברים טפלים. הצד המצייר יפה את הנטיה להחוש של הרגשת היופי בעצם הוא השימוש במטה נאה, אע"פ ששימוש צורך המטה הוא לעת השינה שאין האדם מרגיש אז בהתענוג של היופי, אבל הנטיה הישרה של רגש היופי תביא את האדם כשהוא בטבעו ומצבו השלם לחוש צורך ג"כ במטה נאה. והציור היותר חודר על ההתרחבות של אותו החוש המפונק הוא שכיון שכבר יש צורך למטה נאה, ראוי ג"כ לעטרה בכלים נאים. אע"פ שעפ"ר בעת השינה הכלים הנאים ניטלים, אלא כך היא מדת הרחבת חוש היופי ככל כח נפשי להתפשט בכל מקום שיש לו מקום לחול. והגלות אמנם עקרה זה החוש בעונינו בעוה"ר מעקרו, עד שכל התביעות של עצם רגשי הנעם של היופי שמתגלים בישראל בגלות אינן באות מתביעות פנימיות שלא אפשר להן כלל להתפתח באומה גולה וסורהכעמנו, כ"א מפני חיקוי חיצוני. אבל המחזה המצטייר מסבת הנטיה העצמית לחוש היופי שמתפשטת ג"כ באותם היחושים שאינם כמעט מורגשים בעת שימושם, זה הוא נשוי מעצם הנפש הישראלית בכל ימי הגלות. ע"כ צריכים אנו להתלמד הדרגה אחרת לגמרי הראויה לנו לפי אותו המצב, שכך גזר עלינו השי"ת לכלות פשע ולהתם חטאתלצרף סיגינו ולהסיר בדילינו, כי לא נוכל עדיין לקבל בשלמותה אותה ההרחבה של חיים רחבים ושלמים בכל סעיפיהם. נשיתי טוכה זו מטה נאה וכלים נאים שעליה, לא חסרון המטה הנאה והכלים הנאים היא הצרה המובלטת, כ"א המופת על מצב המעציב הוא הנשיה, העקירה שנעקרה התביעה הבריאה הטבעית מן הלב. וזאת היא הרגשה עוד יותר עמוקה ורחבה לצד מעלה, מאותו הציור של שכחת הטובה של הניקיון. כי לא רק בחסרון דבר שהוא הכרח הגון במצב הטבעי השלם יורגש אופל הגלות, כ"א גם בנשיית טובה של פיתוח החוש המוכשר לקבלת עדן רגשי היופי בתכלית רוממותו, שהוא ראוי ונאות מאד לישראל לפי מצב תכונות נפשם הנהדרה, גם ואך בזה יובחן עומק הגלות המביא לידי נשיית טובה.