רבי אבא ב"כ אמר שקול זה כנגד כל העולם כולו, שב"ע אומר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כה"ע כולו אלא לצוות לזה.

החיים כשהם הולכים לתכליתם כדי להוציא את הדבר היותר שלם ויותר מעולה, ומתוך שהם עשויים כונניות אחוזות וסבוכות זו בזו, כל המעשים והמסיבות פועלים זע"ז ונפעלים זה מזה, ממש כגוף אורגני אחד ועצם מיוחד שלם, מתוך כך הוצאת השלם שבאנשים אל הפועל נחשבת על שם כולם. אמנם הציור היותר שלם שבאנושיות לא יצא אל הפועל בכל זמן ועידן, ע"כ כמו שכח ההתאחדות של כל המצוי תאגד את כל מה שנמצא עם השלם בעולם אחד בזמן אחד לאגודה אחת, עד שהציור הבהיר של המציאות כולה הוא מביא לראותה בעסוקה ליצירת השלם ובחיר האנשים בצדק מלא ורום ערך שאינו נמצא כ"א בגבר ירא ד' ושומר מצותיו במובן היותר עליון, כן עלינו לדעת שאמנם ההעדר הוא מתנאי ההויה, והיצירה שהולכת לדרכה ע"פ אותו הדרך המותוה מאדון כל המעשים, היא מעדרת ג"כ את הדורות הקודמים כדי להמציא יותר נאותים, לאותה התכלית הרצוי' של היצירה היותר מעולה של הצדק השלם בכל. א"כ גם הזמן כולו, עברו וההוה שלו ועתידו, ג"כ צריך שיושקף לנו במבט של יצירה אחת שלמה, ואנו צריכים להבין שכ"כ גדול ונשגב הוא הערך של התכונה הגדולה של יצירת השלם האמיתי, צדיק יסוד עולמי, עד שגם כדאי להעביר מהעולם המון יצירות וברואים כדי לתן מקום ליצירת המעולה התכליתי, א"כ צריך להשכיל ששקול זה כנגד כל העולם כולו. אמנם לעת כליית כל הקיצים, לעת הציור שתבא ההשתלמות של הבריאה לגרם שלמותה, הנה גם אז תהי' העטרה העקרית והיסודית בראש המעולים שבברואים, עתיד הקב"ה להיות לעטרה בראש כל צדיק. ואז אמנם לצורך ההוצאה אל הפועל, לא יהיה צריך זרם החיים ללכת כדי להוציא את המעולה התכליתי שכבר יהיה בשלימות מלואו. אמנם יסוד התעודה שכנן אדון כל המעשים את היצירה כולה בחוברת כזאת שיהיו המון מעשים לאין תכלית נזקקים לתכלית נשגבה ומעולה, הוא כדי להרבות חיים בעולם, ולרומם ג"כ ערכם של החיים בתכלית העילוי, א"כ גם כשיחדלו כבר מלהיות מוכרחים יתר הנמצאים העומדים במעלה נמוכה מערך הנבחר המעולה שבאנושיות, מ"מ לא יחדלו כל המדרגות השונות מלהיות נמצאות. ואז לא ערך ה"בשביל" יפול עליהם, שמורה על הצורך של ההוצאה אל הפועל. ולא ערך ה"שיקול כנגד כל העולם", שמורה על ההעדר הנופל במהלך החיים. אבל אז כאשר יבלע המות לנצחו"כימי העץ ימי עמי", כל המדרגות יהיו מתנשאות בעילוייהם של היותר שלמים שביצורים מצד אותו כח החיבור שהיה להם עמהם בזמן העבר בהיותם נצרכים בין במציאותם בין בנפלם תחת יד החליפה וההעדר הגופני לתכלית הוצאת הצד המעולה שבאנושיות, מתוך כך יהיה הכח המאחד עומד קיים בהם לעדי עד, עד שבאפס כבר צורך אל תמורה וכליונות, יהיו עומדים כל מי שכבר השתתפו בהבאת התכלית היותר נשגבה, השלמת היצירה היותר חשובה, דהיינו בחירי האנושיות בצדק וטוב אמיתי, לעד לעולם. מפני שאז יתקיים הערך היותר אחרון שכל העולם כולו לא נברא כ"א לצוות לזה, הצוותא מציינת מציאות לתכלית שאינה כבר מוכרחת להשגת מבוקש, ומ"מ היא ראויה ונאהבת מצד ההתחברות הנאותה שכבר קדמו הסבות המוקדמות להשרישה. כל העולם לא נברא כ"א לצוות לזה, כי זה כל האדם.