"אבל נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה כדי שתתבשל מהרה, אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית מפני הסכנה".

ההזיות הדמיוניות שאין להם יסוד בשכל משגות את האדם בהיותן מחוברות אל דרכי החיים, ומסירות את ליבו מכל דרך של תבונה, מכל רעיון קדוש המביא לדעת את ד' וללכת בדרכי חיים. אשר מטעם זה נכון הדבר להרחיק לפעמים ג"כ פעולות כאלה שיש להן איזה ערך בסדרי הטבע, אם הם עלומים מאוד ולזר יחשבו בעיני ההמון. ביחוד כאשר משתמשים הם בהם לצורך מטרה שמצד עצמה היא סמוכה למידות רעות, כמו מהירות הבישול, שמצד אחד היא קרובה לרגש בלענות הפראית. אבל אם יש בפעולה הזאת גם צד לטובה, כמו התעוררות חקר דבר במעמקי הטבע, וחסכון של הזמן שלא יאבד בהכנת האוכל, ראוי להנהיג פעולה כזאת. אבל אם מצד דרכי האמורי ושובבות המחשבה ותולדותיה אין כאן, ראוי להזהר מאוד בכל הנוגע ביחוד להלעטת האכילה מכל חשש סכנה, שבזה נוקשים בני אדם תמיד, אשר לא יוכלו להעמיד את עצמם נגד תאווה קלה של שעה, אפילו במקום שההיזק הגלוי המגיע גם לחומרם הוא נכון לפניהם. על כן אסרו חכמים בשברי זכוכית מפני הסכנה. ונראין הדברים שאפילו אם תעשה כעת בענין שאין בו חשש סכנה, כי עצם הפעולה תשריש את הרפיון המוסרי ביחש לזהירות הנפש, במקום של מילוי תאווה ארעית.