""ותלכנה נטויות גרון"- שהיו הולכות עקב בצד גודל".

יש אשר תסובב הגאוה את כל הקומה של האדם עד שתעוור כ"כ את עיניו עד שלא ימצא בנפשו שום חיסרון ושום רעיון שיזקיק אותו להתחבר לזולתו; מ"מ בעצמו ירגיש שיש בו צד שפל וצד עליון- דהיינו חלק הגוף החומרי, שכל החושים והנטיות הגסות נסמכים עליו, וחלק העליון- הצד השכלי. שרק ע"י ההשפעה הטובה שהצד השכלי משפיע על יתר הכוחות הגופניים בשביל כך נעשה אדם כולו שלם. והנה, הראש שהוא מכון אל השכל, כל זמן שיש בו רעיון תוכני באדם- שגופו צריך הוא להיות מושפע מהנהגת השכל והכרעתו, אז אותה נטיה בעצמה לא תתן להתפתח באדם הנטיה ללכת נטוי גרון- בהרמת ראש, בתנועה המורה על מניעת צורך הראש להתעסק בהשגחת משטר הכוחות השולטים בכל מלוא החומר. והנה כל זמן שהאדם מרגיש בעצמו צורך ששלטון השכל, אפילו השכל של עצמו, הוא צריך להיות מתפשט על ג"כ הכוחות הגופניים כולם, אז כבר מתגלה ברעיונו סדר שלם של מטרות, של רעיונות חדשים, שהוא צריך להשיגם. עד שימצא בעצמו תמיד שהוא עולה במעלה יותר שלמה ממה שהיה עומד עליה בתחילה, דהיינו ששלטון השכל על חומרו הוא במעלה יותר שלמה ממה שהיתה אצלו בתחילה. לזאת יתעורר בו כח הזריזות הפנימית. שנמצא הוא קשור באיזו רדיפה מוסרית. מה שאין כן כשהגאוה הגסה מגיעה לקצה גבולה, עד שלא די שלא ימצא בעצמו האדם שום חיסרון שיזקיקהו להיות עבורו נטפל לזולתו התחברות של רעות, אלא שאפילו חלקיו עצמם ימצא שכל אחד מהם בפני עצמו הוא עולם שלם שאינו נזקק במאומה לזולתו. ואז יתרומם הראש בנטיית גרון, גמר חותמה של הרשעה הגאותנית, ואז כבר בטלו כל האידיאלים. אין שום מגמה והתרוממות, וממילא אין לאדם זה כ"א ההנאות של חיי השעה. ואז המנוחה של העצלות הטבועה על יסוד הרשע של הגאוה מלפפת אותו. וזה הולך מהלך איום ומתבצר בשיטה קבועה שעוקרת כל מהלך החיים של יסוד האורה האלהית של התורה כולה, הבאה לצרף את הבריות ולהרימם משפלותם אל רוממות המעלה האצילית. ובזה האומה מתמוטטת, כי מאבדת את יסוד סגולתה, וכחה הפנימי הטבוע בקרבה מראש צורים, שהיא היפך הגאוה המאוסה של נטיית הגרון והלוך עקב בצד גודל, מראש (?) עזיבת כל רעיון מרומם הדורש העתקת ערך הגורר ג"כ נטיית זריזות של העתקת מקום בתנועה מהירה ומזורזת, ההיפוך מהליכת עקב בצד גודל.