ואמר רבי אבא אמר רשב"ל, אם ת"ח נוקם ונוטר כנחש הוא חגרהו על מתניך, ואם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו.

האופי הנח והרך או הנרגז והקשה יפותח בבני אדם מפני סיבות שונות, לבד תכונתם הטבעית שגם היא משתלשלת מסיבות קודמות רבות ומסובכות, ובכלל הוא תלוי באיכות ההשקפה על העולם, על החיים והמציאות. ולפעמים מי שהוא מוכשר לחדור לתוך הכיעור והרשעה הנמצאים בתוך סדרי החיים מצד הבחירה המקולקלת וכיוצא בה, הוא מוצא את עצמו נרגז והאופי שלו הוא נוטה לקפדנות. אע"פ שגם אפשר הוא שתלוה עם השקפה כזאת ג"כ השקפה של חנינה ושל חמלה על בני אדם, לראותם בתור נרדפים מתגרת יד טבעם הקשה ותכונותיהם, או חסרון דעתם הבא באונס, מ"מ יתכן להיות שזה השיקוף של חמלה לא יתגבר כ"כ, או לא יהיה מלא בהרצאותיו על כל פרטי החסרון הרבים המעוררים זעף בלב נפש עדינה, ותשאר הקפידא והרוגזא עומדת במקומה. להיפך אפשר, שהאיש אשר אין נפשו סולדת מכל המעשים היותר רעים, מפני שאין חוש מוסרי חודר בקרבו, יונח ע"פ טבעו להיות מלא נחת ורגשות של חסידות, אבל אז תקלה גדולה יוצאת ממנו, בהיותו מכהה את ההרגשה שבין טוב לרע במובנים המוסריים, שהם יסודי העולם. והנה אצל גדולי הדעה, ודאי יכול להיות ההיפך, שעם כל המרירות על הפרעות שבחיים ובמוסר החברותי והאישי, חלק יד החסד והנעם הולכת ומתגברת על כל צדדי המרירות והרוגזה, ולהיפך, עם כל רחשי החסד לכל בני אדם, ודעת איכות תכונתם הרפויה כדי לדון אותם לזכות, לא תוקלש בכל דהו עצמותה של הנטיה לאהבת הצדק ושנאת הרשע. אבל אם נראה ת"ח בעל אופי רגזנות, נדע שבא לו מכח חדות ראותו את הכיעורים והנבלות שבחיים, ועומק התמרמרותו על הצדק והאמת הנרמס. ע"כ, אם הוא נוקם ונוטר כנחש, חגרהו על מתניך, כי תרויח הרבה בבליטת החוש המוסרי היוצא לאור ע"י אורה של תורה. ואם ע"ה הוא חסיד, נח ושוקט, סכנה יש בדבר, שאיננו מרגיש בכל הכיעור שבתיעוב העולמי, וממילא עלול הוא להשפיע על כל מקורביו אותה החולשה המוסרית, ע"כ אל תדור בשכונתו.