"...וכשם שבחיי הכלל התכלית הראוי' לאהוב ולכבד, הם חיי מנוחה ביושר לב ושלוות צדיקים, כן חיי הפרט היותר מאושרים הם חיי מנוחה של צדק וכשרון, לא התגלות לב של המון מרעיש מרקד ומפזז. ע"כ לא ההנאה המרעישה של פגישת ההמון הסוער תמשיך את השלם שבאנשים לצאת לקראת מלך, כ"א הכח של הצדק ואהבת חיי המנוחה לעצמו ולכלל, הבאה בסיבת מלוך מלך, שראוי לקיימה ולהחזיקה, ע"פ המדה של כבוד מלכים, המוספת לתמוך בעז כסאם. דמיון מלכותא דרקיעא בהקדמת רעש ואש לקול דממה דקה, הוא בהיות התוהו וחסרון כל סדר שורר הי' תחלה בבני אדם בשני אלפים תוהו, סדר פרוע שהי' אפשר לתת את המין האנושי במדרגה פחותה ממדרגת בעלי חיים, ע"פ מדות רעות ותכונות גסות שהתגברו עליהם מסבת חסרון האור האלהי, ע"פ התכונה האנושית השפלה כבר נקבעו באדם מדות רעות ותכונות פראיות, אשר לעוקרם באה תוה"ק ע"י המצות שבאו לצרף בהם את הבריות. איבוד המדות הרעות, כח הכבישה של התורה, דומה לאש, "הלא כה דברי כאש", בערך אל המעמד הקדום הפרוע של המדות, שאי אפשר כלל שיבנה עולם מתוקן עמהם, הדומה לרעש. ואחר האש, שבא אחר הרעש, שכבר יתקן טבעו של אדם ותכונותיו, לא יהי' עוד צריך לא למלחמה פנימית ולא למלחמה חיצונית, תבא המנוחה השלמה שהמצות לא יהיו משמשות לאיבוד ועקירת מדות בהמיות, כ"א לרומם את רוח האדם הרבה מאד, במנוחה שלמה של דעת ד' בדברים הנאמרים בלחישה לפי חקר כבודם, קול דממה דקה. ומתוך שהשקט הגמור האהוב והרצוי לא יבוא כ"א בדעת את ד' לאמתתו, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים", יכריח מזה הטבע האנושי עצמו לבא לדעת את ד' ולקבל באהבה עול מלכות שמים, כמו שחסרון הסידור האנושי בתוכן המדיניות מביא לקבל עליהם הנהגה מסודרת במלוכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״דהעתק