צריך להיות אמון של האדם בשייכותו הטבעית לטוב האלוקי, וביכולתו להתמודד עם היצר הרע

" ...אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי...אבל אם בעת אשר עינינו נשואות להכנת עול מלכות שמים, הננו שומעים ג"כ את ק[ו]לות ההכשר אל הטוב והטהרה, כי איננה כ"א השבה אל עומק [ה]טבע הטוב שכבר הטביע בנו אדון כל הנשמות בשפע טובו, אז תפעול עלינו ההשקפה הטבעית להרחיקנו מן החטא ולקרבנו לידי זכות באמתות כח הטבע הנטוע בנו, כשנכיר אותו במילואו, ולא נחליף את המון הפרעות אשר מיצר לב הותל השתרגו עלו עלינו להרחיקנו מטבע הנפש הטהורה, לחשוב שאלה המה ענינים טבעיים לנו. אמנם ודאי המעמד הטבעי הבא בהמשכת הזמן, אינו מספיק כ"א לענין השלמת האדם לעצמו, אחרי שכבר ירד ממעלתו, אבל להיות האדם מתנשא ג"כ אל התעודה הכבירה, לרומם ולנשא את כל סביבותיו, כאשר חייבים אנו לומר כ"א ממנו, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, זה לא יתכן כ"א בהתרוממות עליונה, שתנתן לאדם במתנה מחסד עליון למעלה מגדרו וטבעו. ע"כ כהנים אוכלים תרומתן, המוגבל לעומת השלמת עצמם, ג"כ משעת צאת הכוכבים, אבל לעבודת הקודש, שהיא תעודת הכהנים בעד כלל עם ד', לא יוכשרו כ"א בההשלמה המצורפת במעשים מוכשרים לשאוב ממקור עליון ונשא מאד מטבע האדם את קדושתם. אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳העתק