"וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה...ע"י הגדלת תורה זאת והאדרתה, היו הדברים באים לידי כך עד שהמצויינים שבין גדולי חכמי ישראל היו כבר אנשי לב, היודעים לדבר את אויבים בשער, וכח וגבורה יהיה להם לברר את יסודי האמונה וסעיפיה, נגד כל הקמים עליה בטענות ישנות או חדשות ואוכלים את עמנו בצדו הרוחני בכל פה, לדאבון לב כל איש ירא ד' ובעל לב ישר.

הקדמת עין איה עמוד י״טהעתק