ייחודיותו של המקדש לעם ישראל

"לעולם צריך שיהי' נשמר העיקר, כי טעם היות ישראל חטיבה בפ"ע ומובדל מכל העמים בגדרי תורה חקים ומשפטים, אינו נובע כ"א מיסוד רגש של דת פשוטה, המתבארת לאדם ע"פ השתדלותו להיות יותר קרוב לבוראו בדרכיו מעשיו ודיעותיו. כי אם היתה התכלית נגמרת במשפטו של כל יחיד, באין זיקה לצד לאומי כללי, כבר לא הי' צורך לאותה הבדלה הגדולה שבין ישראל לעמים, והי' די להשריש רוח התורה בכללו בעם, ולצרף רגשי קודש כפי הנהוג בכל עם, ולעבוד עבודת ד' באופן משותף לכל העמים. העליה להר מורה על ההתבוללות והשיתוף הכללי עם כל העמים. כי באמת יסודם של ישראל הוא מיעקב שקרא בית, מובדל לעצמו במחיצות והבדלים. וההבדלים הללו מכוונים לא בשביל התכלית שתגמר בתור דת שתנחיל לכל יחיד בפ"ע את אשרו הנצחי הרוחני לבדו, כ"א בתור עצת ד' להעמיד שם ישראל לעולם בצביונו וסגולתו המיוחדת לו, ודוקא ע"י זאת הסגולה, והצביון המיוחד כשישתלם בכל דרכיו ופרטיו, יבא האור הגדול לעולם כולו על ידם באחרית הימים. ע"כ חלילה להם מהשתתף עם כל עם ולשון בעבודת ד', אפי' אם קלטו אליהם את יסודי עקרי תורה בכמה מקצועות אמוניים. אבל אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לנפשות יחידיה לעולם רוחני לבדו, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לבנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה".

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״טהעתק