בנין וסתירה

ברכות פרק א׳ פסקה ט׳

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שני' במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו ית' לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו ית' בנו, עד שיתמלאו אלו החסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. והשי"ת נשבע: שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. אמנם כל זמן שעדיין לא נטהרנו לגמרי לתקן כל הפגמים שיהי' הבנין ערוך ומתוקן, אבל כ"ז שעדיין רבו הבקיעים ולא נטהרו המדות והמעשים כראוי, הדבר נקרא כעין חורבה שהכלל חרב בעוה"ר. וכבר דמו הכתובים כלל ישראל לבית ועיר....

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ד

בניית בית כנסת בלי שימוש תמידי בו, מעידה על יחס לעבודת ה' כעניין צדדי, ולפיכך אין בניית בית כנסת כזה לרצון לה'

יסוד עבודת ד' ע"פ התורה, הוא להשריש שכל דרכי החיים צריכים להיות הולכים ע"פ רצונו ית'. ומי שחושב שעבודת ד' נשלמת בפעולות פרטיות, ומקצה להם מעתותיו ושוב אין ד' בלבבו, הוא הורס כל בניני התורה. והנה בנין ביהכ"נ הוא עבודת ד'. אמנם צריך שתהי' התכלית נשמרת בהיות מתפללים בו תמיד בכל יום, ואז מורה כי הם מכוונים את דרך ד', לעשותה לדרך החיים. מה שא"כ אם מסתפקים במה שבנו בית לד', נראה שהם סוברים שדי עבודת ד' בהיותה נעשית כענין בפ"ע, ולא כדבר המורה את כל דרך החיים. ע"כ גם העבודה שהיא נעשית ג"כ איננה מגיעה לתכליתה. ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". וכשבא הקב"ה לביהכ"נ ולא מצא בה עשרה, מיד הוא כועס, ואין עצם ביהכ"נ בבנינו לרצון לפניו, כי יסוד העבודה לד' יתברך הוא שיהיו דרכי החיים הולכים ע"פ תכלית רצונו, שהוא לשמו הגדול יתברך.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ג

הוסיף לבאר, כי כמו שהשלמות האנושית היא מובטחת, כמו כן שלמות עמנו עם ד' מובטחת היא, כי א"א זה בלא זה. כי לאור גויים נוצרנו דוקא אנו, עם ד' כרותי בריתו. א"כ המאמין בתעודת האדם ושמח בה, אע"פ שלפי המצב הנוכחי אין לשמח הרבה, מאמין ע"כ בבנין ירושלים, ומעלה עליו כאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה, אמר ד' " .

ברכות פרק א׳ פסקה פ׳

חכמי האמת ז"ל הורונו לדעת, כי אין מקרה גמור במציאות, ביחוד ביחש האדם ושכלו, שיחו ושיגו. ע"כ לא יפלו הדברים במקרה, וההרמוניא הכללית מקפת את העבר ההוה והעתיד. ע"כ אע"פ שבמקרה ינתן שם לאדם, אבל אין המקרה ההוא חפשי כ"א מתאים הוא אל העתיד. ובעתים רחוקות, ביחוד באנשים רשומים שמהם תוצאות כלליות, יוכר בהכרה בולטת, ובאנשים פרטיים א"א להתבונן כ"כ בדבר. ודרכי דרשתם "מאשר שם שמות" נפלאה, כי הקלקול והחורבן אפשר לתלות לעולם במקרה, מה שא"כ השכלול והבנין. אבל כשאנו רואים שאין כאן קלקול מוחלט, כי ע"י הקלקולים היותר נוראים תצמחנה הטובות היותר גדולות, נדע אז מראש כי מפעלות ד' הנה גם השמות.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

ע"כ ההתעסקות החמרית של בנינים, שהם היסוד להשלמות הגופנית, שאי תמידיות הגוף תתנגד להם במושכל, הם נובעים מהשלמות של אמונת תחית המתים, ע"כ ראוי שהמעשה ההוא יעזור לתחיית המתים הפרטית. ע"כ בנין הקיר, לצורך שלמות נשגבה של מקום מנוחה להנביא, לעסוק בשלמותו העליונה, ישובו של עולם כזה הבא לתכלית מעולה, בהיותו מתרחב ומתפשט לא יהיה נשלם כ"א עם אמונת התחייה, ע"כ גם התחלתו והחלק הקטן ממנו יש לו יחש לתחה"מ. וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען יהי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

חומה מורגלת של אבנים היא עומדת להתפרק ולפול בטבעה מיד הזמן, אבל חומת ברזל אינה ראויה לפול ע"פ טבע כ"א מיד כח כביר ואדיר. כן נפילתם של ישראל ופזורם הנורא ע"י חורבן ביהמ"ק גדול כ"כ, עד שע"פ דרכי הזמן אין שום אפשרות לשוב לאיתנינו, כ"א אנו בנ"י מובטחים מיד ד' כי צורינו מכרנו והוא יפדינו. ויש עוד ציור בחומת ברזל, שכפי המצויר לנו מחומת אבנים שנעשית בהדרגה אבן על אבן עד השלמת החומה, אבל חומת ברזל אם תקום תקום באיזה כח נפלא בב"א. כן נפילתם של ישראל ע"י חורבן ביהמ"ק היתה נפילה שאינה מודרגת כ"א בבת אחת, מאגרא רמא לבירא עמיקתא.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ח

נמצא שמדת הנקמה גדולה היא באמת במקום הנחתה הראויה, וכחה כפול, שהיא שלימות מצד עצמה בהיות היושר האלהי נעשה להנקם מהראויים להנקם בהם, ועוד שמכשרת את הצדק האנושי ונותנת מקום לצדיקים להבנות מחורבנן של הרשעים "וחרבות מחים גרים יאכלו" .

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ז

החכם הגדול יש לו שיטה בנויה ומסויימת, שכל חלקי דיעותיו והגיונותיו הפרטיים, הם כולם נארגים במסכת אחת בשיטתו הפנימית הקבועה, כערך חלקי הבנין לערך כללות הבנין בכללו. אמנם הקטנים מערכו לא יוכלו להשיג את ערך כללות השיטה של החכם וגדולת נפשו, ולהכיר איך כל אלו הפרטים נובעים משיטתו הבנויה כמו רמים ואיך הם מתיחסים זה לזה, אבל מקבלים כל דבר בפרטיות לפי פרטו. וכחו הגדול של החכם הנפלא המוסכם מדורו, מספיק שאינם מחפשים כלל להכיר את המהלך המחבר אצל החכם את כל הפרטים לידי כלל גדול של בנין בית החכמה שלו כולו. רק הם מקבלים כל חלק וחלק ממנה, באשר הם פרי חכמתו של האדם הגדול שאי אפשר לבני הדור לרדת לסוף דעתו, ע"כ כל הפרטים חביבים גם בערכם הפרטי. מה שא"כ בחכם שאינו מוסכם, שמחפשים טעמים והוכחות כלליות לדבריו הפרטיים. ע"כ בערך אל הדור אין כאן אפדנא, אין כאן היכל של חכמה, כ"א לבינתא לבינתא, קובץ של דיעות הלכות ומוסרים, וכולם אהובים וברורים, והכל נהנים מהם ומשתעשעים בהם, אע"פ שאינם מכירים את ערכם בתור חלק מההיכל כולו, "בחכמה יבנה בית". כ"א אתו כו"ע ושקיל לבינתא לבינתא. ולערכם האפדנא נפל, והשמועות מבדרן בעלמא, וכל אחד תופס לו חלק מהם באהבה, אע"פ שאי אפשר לו מתוך אותו החלק להקיף את כלל השיטה שחייבה אלה הפרטים, אבל הם יקרים בערכם, גם בפיזורם הם מלאים הוד ומושכים את הלבבות מפני גדולת בעליהם, והכרת רוממות ערכו בדור ובדורות הבאים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

קשה מאד לקבל נחם על הריסת בתים גדולים וטובים, על אבדן מרכזים שהיו לנו לאורות מאירים בחשכת גלותינו. ביחוד קשה לצייר איך יתכן שתצא תקנה וטובה ע"י ביטול מרכזים שהם לעצמם טובים, ומשפיעים רב טובה על הכלל המפוזר ונדכא בצרות גלותו. ההגיון האמור כי בהשחת הצביון הלאומי, אז ההשחתה תופסת בהכרח מקומה בכל מוסד כללי שהוא מושפע מימי קיומה של האומה בכל תקפה. החסרונות הם מושרשים עמוק מאד ועין אדם לא תוכל להבחינם, אבל לפני יודע כל תעלומות גלוי וידוע איך גם המעמד של ההתרכזות היותר טובה צריכה ניפוץ ובנין מחודש, כמו שלא נוכל להכיר בעין בשר את החסרון הטבוע בגופו של איש קדוש וצדיק שעכ"ז יבא לרוממות מעלתו ע"י מעבר התמותה, כאמור "משפט אחד לטהור ולטמא לטוב ולחוטא". אמנם הדבר המראה גלוי לכל איך ע"י ההפסד הפנימי השורה בעצמותה של האומה יוכל הדבר להגיע שגם הדבר היותר נעלה יהי' צריך ניפוץ, כדי שמהסתירה יצמח בנין נאדר בקודש וטוב בהחלט, הוא מעצם הוד קדושת עבודת ד' שהיתה עומדת ברום מעלתה בבית המקדש. הכל יודעים כי כל הטוב העומד לבא בעולם, בכללו ובפרטיו, יתפאר במעלתו ע"י דעת אלהים אמת, שהאמצעי היותר נאמן לזה הוא עבודת ד' באופן היותר מכובד ומרומם, ואיה הוא אופן עבודת ד' באופן היותר מכובד ומרומם כעבודת ד' בבית קדשנו ותפארתנו. מ"מ כיון שהשחיתה האומה דרכה, נהפכה לה גם עבודת ד' זאת הטהורה לרועץ. המושג של עבודת ד' בביהמ"ק ירומם את האומה הישראלית ועמה את כל האנושיות, רק בהיות עם ישראל עומד ברום מעלת מוסרו כראוי לו להיות לעם עומד לנס ואור גויים. אמנם בשפלות המוסר הכללי באומה לא תוכל הדרת העבודה לתן פריה, ובאשר כ"ז שהמוסד הישן נמשך, ועמו מתלוים ג"כ החסרונות המושגים לרגלי החלאים המוסריים של האומה, הי' הכרח שלא לחוס ג"כ על הוד הקדושה העליונה, "ולא זכר הדום רגליו ביום אפו". וכיון שאנו רואים, שאף למרכז היותר נשגב והיותר מקודש, ושתעודתו היא ודאי קדושה ועליונה לעד ולעולם, יוכלו המגרעות המושרשות באומה לגרום הכרח של סתירה ע"מ לבנות, על אחת כמה וכמה למרכזים פרטיים, שהם רק סעיפי סעיפים של מרכז הכללי, שעם כל טובם המתראה לנו, יוכל היות שהמה נגבלים עם יסודות שהתיקון הכרחי להם, והתיקון הגמור לא יוכל לחזור כ"א ע"י הסתירה הקודמת, והבנין מחדש ברב שלימות ומעלה, דיו לעבד שיהי' כרבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

...אבל הצורך המביא שיהיו הכוחות הטבעיים פועלים בזעף ומדה גדושה ומרודפת כזאת מבלי שום הבחנה בעצמות פעולתם, והם יתרכבו עם הכחות החיוניים והשכליים, ורק בהרכבתם יצא סוד החיים במשקל המכוון והמשוער מפלא יועץ ית', זאת היא מדת ההנהגה העליונה, דרכי אלהים חיים, שעליהם אמר איוב "התקשר מעדנות כימה ומושכות כסיל תפתח", לדעת לעמקו את סוד החיים היוצא מהרכבה ממוזגת של כוחות שכ"א מונח בטבעו לפעול בשפע רב יותר מקיומו של עולם, וממילא הוא מביא בכחו הריסה וחורבן וכן השני, וע"י התחברם והתמזגם נמצא החיים וכל המונם נצבים לפנינו וקיימים ונהנים מזיו החיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכן של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה. אמנם הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית....

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ט

העיר, שאע"פ שראוי לומר שאין התכונות הרעות מוכרחות, ואין תכלית להיכולת העליונה לשכלל את הכל בתכלית ההשלמה מראשיתה, מ"מ ראוי לומר שאין להדברים המזיקים בתכונות צורך ביצירה מפורטת, כי בכל מקום ששם התעסקה החכמה העליונה בטיפול היצירה והשכלול יש סדר ותיקון, והמקום הנעזב משכלול ממילא יוצא בתכונת הריסה. וה"נ הכחות הנפשיים, כפי אותה המדה שהתכוונה החכמה העליונה לעזוב בלא שכלול, יצא כח היצה"ר לבלע ולחבל, וא"כ אין צורך ליחד יצירה מיוחדת לכחות הרעים, אלא מיעוט אור ההשגחה האלהית הוא הגורם שרשומי התוהו ניכרים עדיין, ע"כ נוטה הכח לחבל ולהחריב. וכן הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הניתנת לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״א

מצב הישיבה, מצב מנוחה רצונית הוא, לא כמצב השכיבה שמורה ביותר על מנוחה הכרחית הבאה מצד עייפות וליאות. והנה העבודה ראויה לאדם תמיד, ביותר תתגבר החובה בשעה שיש לפניו חומר בלתי מעובד, המכריז ואומר קום עבוד והשלם. המשל הוא בבנין שהוא אחד מעקרי עבודת האדם בבנין הארציות המעשית. הנה יש כאן קורה, חומר ראוי לשכלול, לבנין לבנותו או לכלים לתקנו, אין מקום ראוי לישיבה של מנוחה רצונית. זמן החיים ועסקי החובות המוסריים הבאים בחוגו של אדם, כשהם בלתי גמורים כשצריכים עובד ופועל, הנה הקורות היותר חזקות בתביעה של בנין ושכלול, כ"ז שיש לפנינו הרבה ענינים בלתי משוכללים בחיי הכלל והפרט, ברוחניות ובגשמיות, אין מקום לישיבה, למנוחה של רצון.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ה

...לענין המעלה השכלית שייך תואר בנין, "בחכמה יבנה בית", כל חדר וחדר ע"פ משפטו ושימושו, כן סמיכת השמיעה למי שמוחזק חכם גדול מפני שכ"א מדבריו הוא אמת וצדק... .

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ג

ע"כ צריך שיהי' האדם מתרגל לסבול לשמע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר אם גם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים אל יצא לריב מהר. הס, שתוק והאזן ורד לסוף דעת הענינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה כבר הנך מגבורי כח למלחמתה של תורה. כתת, שבור את אשר יראה לך לסתור ולהרס, אבל אל תהי מהיר להרס ולבקר ואתה אינך עדיין בקי גדול ומומחה בענינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות. והעד ע"ז, כי הלא גם בכלל בסדרי הלימודים ג"כ הידיעה המקפת וכוללת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים, ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ומה נאמר עוד ביחש הכתיתה והריסה, ע"י זיין והתנגדות והבקרת שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. ואם תמלא את התנאי הזה, ודאי תביא גם כתיתתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלבד שיהי' כדאי והגון לכך.

ברכות פרק ט׳ פסקה שס״א

...אל תקרי בניך אלא בוניך, הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכ"א תופסת את מקומה וערכה. והכלל כי אין ראוי לאבד כל כשרון וכל שלימות, כ"א להרחיבו ולמצא לו מקום, ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה. וצריך לעיין בדברים איך למצא את התוך הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זא"ז, וריבוי הדיעות שבא ע"י השתנות הנפשות והחינוכים, דוקא הוא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה, שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר הי' לבנין השלום שיבנה כ"א ע"י כל אותם ההשפעות שהיו נראות כמנצחות זא"ז. "יהי שלום בחילך", החיל, מקום החיל או הכחות העובדים, הם מתברכים בברכת שלום, ומהו שלומם? לא שיהיו כולם כח שוה, דא"כ מנין תהי' פעולת החיים, כי דוקא ע"י ריבוי הכחות והתנגדותם, ימצאו החיים. אלא שנערך ההבדל וההתנגדות בערך מתאים, שכולם מובילים למטרה אחת, ע"כ נמצא "שלוה בארמנותיך", שקט ושלוה במקום הדרוש שקט, במרכז התכלית. "למען אחי ורעי", שלכולם יהי' מקום לעבודה, עבודת שכל ועבודת נטיה ורגש. "אדברה נא שלום בך", המצב של ההתאחדות הבא מקיבוץ כחות ודעות נפזרות. "למען בית ד' אלהינו", התכלית הנרצה, הנקודה שהכל עבורה עובדים. "אבקשה טוב לך", הטוב הנאסף מתוך השלום שהוא מחזיק הברכה. "ד' עז לעמו יתן", יתן להם חיים מלאים ענין, שהם עז, וכשהחיים מלאים ענין, מלאים הם צדדים רבים ונבנים מהרכבות של כחות רבים....

שבת פרק א׳ פסקה י״ג

חסרון האמונה יכה לרסיסים את כל בנין השלום הנקדש. הבנים הבונים, המצרפים כל אבן פרטית שבאיש ושבמעשה למוסד הבנין הקדוש והנערץ

...חסרון האמונה בהתעודה הכללית של המציאות שהוא לטוב היותר נשגב, אמנם יכה לרסיסים את כל בנין השלום הנקדש. כי מאין מושג נאצל אדיר הראוי לקחת את לב האדם לתת לאבן פנה לכל מגמותיו, שיהי' פונה למעלה, לשלימות כללית ונצחית, יתפוצצו כחותיו על סלע אהבת עצמו, שההכרה בה קודמת ומורגשת לו יפה. ע"כ האמונה כי טוב ד' לכל תקשר את הפרטים אל דרך שלום העולמים, והיא האמצעי היותר נשגב לתכלית האחרונה ששם ד' בה נקרא, שלום...אמנם עם קדושת המקום, עם התנשאות האדם משפלות מוסריותו והרגלתו בדרכי יושר, עד שהעולם החיצוני לא ישאיר עליו רושם מזוהמתו, ועולמו הפנימי יהיה מחנהו קדוש ולא יראה בו ערות דבר, אז ראוי שישים כל מגמת פניו רק לתעודת השלום, לשמרו מכל משמר ולהרחיבו בכל היכולת, לחזקו ולאמצו בכל האמצעים שיזדמנו לידו, במסיבות הזמן ותקופות הדורות ההולכות ע"פ קורא הדורות מראש. וע"ז שנינו ת"ח מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך", אלה הם הבנים הבונים, המצרפים כל אבן פרטית שבאיש ושבמעשה למוסד הבנין הקדוש והנערץ, השלום, "א"ת בניך אלא בוניך" .

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

בית הכנסת נועד לסדר את עצם החיים ולא להיות קישוט לחיים, ולכן גובהו של בית הכנסת נמדד ביחס לבתי העיר, ואין צורך שבית הכנסת יהיה גבוה יותר מבניינים שנועדים לנוי

...והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים. ע"כ לא בתור תכשיט חיצוני לחיים צריך לכבדה ולהוקירה, שבזה לא תמצא מקום כ"א בעיתים מזומנות ומקומות של פומבי והליכות סדרים מקושטים בפארים חיצונים, כ"א צריכה היא שתסדר את עצם החיים הישראליים מיד ד' אלהים חיים. ע"כ להשריש זה בקשקושי ואברורי, שהם בנינים של יופי וקישוט לבד, לא באה הקפידא שלא יהי' הביהכ"נ גבוה מהם, להורות שמושגינו בביהכ"נ שהוא המכון לקיבוץ עבודת השי"ת והרמת כח האמונה ויראת ד' בלבבות, אינו ממינם של הקשקושי ואברורי שהם שימושים של קישוט ויופי לבד, שהוא רק בערך טפל וחיצוני לחיים, ואין לתן לביהכ"נ יחש נערך להם עד שיהי' קפידא בגבהם יותר. אמנם בית הכנסת נערך בערך עומק גוף החיים הישראליים, כערך הבתים העקריים, מקומות החיים בעצמם, ועליהם הוא מתרומם, להורות שמטרת כלל החיים ופרטיהם ישובו לתכלית עבודת ד' ושם ד' שנקרא עלינו בכלל האומה, ומסתעף לפרטיה. ע"כ מדקדקת תוה"ק בכל פרטי החיים, "מי מנה עפר יעקב", "כי אני ד' רופאך", כרופא שמדקדק עם החולה על כל פרטי תהלוכותיו מפני שהוא מסדר לו את עיקר חייו, לא כמו פדגוג שמלמד לנער הליכות נימוסיות חיצוניות, שלא יפגע במקומות המכוסים שבחיים. והיחש לביהכ"נ עם קשקושי ואברורי עם ברניות עומדות רק לנוי ולפאר, הוא דבר משחית כל יסוד חיי האומה הישראלית, שבנויה להיות דבקה בד' אלהים חיים בכל דרכיה והליכותיה, לא ע"י פרחים של ציצים נובלים, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם". והיופי וההידור יבאו רק לערך נטפל, להגדיל את ההתעוררות הפנימית לאהבת הדברים העקריים, אהבת ד' ודעת דרכיו ושמירת תורתו, כערך נועם הטעם לעומת תכלית המזון להחיות בו נפש כל חי" .

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

חורבן הבא מדברים פרטיים כשהיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו, איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות. אבל אם הדעה היסודית תאבד, כשתחרב עיר, חורבנה יהיה חורבן עולם

על כל חכם בעדתו להשתדל ראש לכל דבר, שתהי' הפניה הראשית של כלל עם ד' לקדושת שם ד' ויסוד התורה בחיים, שלא להניח לשאיפות אחרות לרשת חלילה מקום הקודש, אז תתקיים העדה בצביונה הרוחני. ואם חלילה דברים פרטיים, שגם הם יוכלו להפסיד כח הקיום של איזה עדה, יגרמו להחריבה, הנה יסוד החיים הישראלים יהי' תמים עמם. ע"כ בכל מקום שיבאו וידחו יהי רוח ד' עמם, ואין זה חורבן מוחלט כי מעפר אחר יצמחו, ובאשר יתיישבו, ישובו לתקן את השגיאות הראשונות, וכל סדרי החיים שאינם ע"פ ארחות תורת ד' שגרמו ההפסד, יכירו, ויבנו בתוך עם ד'. אבל אם הדעה היסודית תאבד, אם לאבן פינת החיים הכלליים והפרטיים לא תחשב הקדושה ועז ד', כ"א כח הזרוע ולאומיות חומרית שכל מגמתה איננה התכלית הנשגבה להיות מצטרפת להתכלית העליונה שהוא חפץ השם ית' ושמו שנקרא על עמו, כ"א חפצים פרטיים, ולעשות את הכלל רק לכלי מגושם, להגיע על ידו כל יחיד חפץ לבבו וצרכי החיים החומריים, והגגות הפרטיים עומדים לפ"ז במדרגה גבוהה הרבה מביהכ"נ מקום הקדושה והעבודה האלהית, באופן מושחת כזה כשתחרב עיר, חורבנה הוא חורבן עולם. כי הרוח הישראלי ילך הלך והתדלדל מאין לו קשר פנימי עם הקדושה העליונה החופפת על כלל עם ד' ע"י שם ד' עליון שנקרא עלינו, וחורבן כזה הוא חורבן שמנפש עד בשר יכלה. לא כן חורבן הבא מדברים פרטיים, כשיסוד העיקרי הוא עומד בתקפו איננו כ"א חורבן עראי שסופו להבנות, בעיר זאת או במק"א, ע"כ דבר גדול עשה ר"א דעביד למתא מחסיא דלא חרבה מאותו עוון, ששמר בה היסוד הראשי להיות המגמה היותר גבוהה והיותר פנימית שבחיים, הקדושה האלהית, לרומם בית אלהינו. ואם כפי יצר לב האדם נזדמנו סבות שהחריבוה, רב הוא ונכבד הדבר שלא חרבה מאותו עון. ע"כ ידענו נאמנה שהבנים הנפוצים מעיר כזאת, שכלל הקדושה הישראלית חזק ואמיץ בקרבה ועומד בה למעלה מכל תעודה צדדית שתוכל להיות [משתרשת] בכח הזמן ושטף החיים, יהיו בנים נאמנים לד' ותורתו ועמו, ועוד יהיו לברכה, גודרי גדר משובבי נתיבות לשבת.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ב

הזהירות הנצרכת בשמירת או שינוי סדרי החברה

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם עי"ז קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. ע"כ בענין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת לפי סדרי התורה וארחות הצדק בשלום וריעות, ולהאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה ע"פ קורא הדורות מראש, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות". ע"כ ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להמצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעיני המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם. ואם יאמרו המהרסים שיבאו ע"י הספרות שתתפתח על כל ארחות החברה לידי חשבון, ועל פיה יבקרו את הסדרים, יבורו הטובים, וברעש יסירו הרעים לפי מושגיהם. אמנם צריך לשום אל לב שפרטי החיים וענפיהם כ"כ רבו ורחבו, עד שכל ספרות לא תוכל כלל לכללם לפרטיהם, עד שיהיה ביד האדם להציב משפט נכון על כל סדריהם, כי אלמלא כל הימים דיו, וכו' וכל בני אדם לבלרים אין מספיקים לכתב חללה הפנימי של רשות, הכוללת סדרי החברה האנושית לכלליה ועמקי פרטי פרטיה. ע"כ במקום שאין היד שולטת, כזה, ראוי לאדם לעזוב התחכמותו ולהיות הולך תמים, "ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב" ו"תומת ישרים תנחם" .

שבת פרק א׳ פסקה ל״ג

סדרי החברה בנויים ע"פ מושגים הנוגעים בין בענינים הרוחניים, בתוכן המוסר הצדק והיושר בדעת האלהים וערך הקדושה ופעולתה בעולם, בין בענינים החומריים המדיניים האקונומיים, והם תלויים ברב ענין זה בזה, כד' הר"מ במו"נ ע"פ "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהחכמה האלהית העולה למעלה בראש הסולם יש לה מבוא גדול בחכמה המדינית היורדת למטה בסופו. ואם בחלק אחד מאלה השנים רבו הענפים עד שאי אפשר להקיפם בסקירה האנושית, ק"ו בשניהם יחד בהיותם מסובכים ונאחזים זה בזה, שמים לרום וארץ לעומק. ושניהם מתיחסים ללב מלכים, בהתיסדות ההנהגה החברתית. ע"כ אין חקר, וצריך להתנהג ביחש הסדרים הכלליים הקבועים בזהירות יתירה ובענות צדק, ולהשמר מלהתערב עם שונים ועבדים מתפרצים לבלע ולהשחית כל סדר עתיק השורר בחיים המדיניים והחברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ט

בימי בית שני כבר הי' צפוי לכל יודעי בינה במושג חושי שמעמדם איננו כ"א מעמד עראי שעומד להרס וגלות (הרב מסיים את הפיסקה במשפט שנראה קשה תחבירית, ואולי כוונתו במילים "הגלות החל הזה" לרמוז לפירוש המובא באבן עזרא ור' יוסף כספי בעובדיה א, כ, ש"החל" מלשון התחלה, וכוונת הרב היא ש"החל לבצר", דהיינו שהגלות החלה בביצור המעמד הרוחני לקראתה)

בכלל הי' מצב ישראל בימי בית שני ביחוד מכוון בתור הכנה ואיזור כח לימי הגלות הגדולה והארוכה. שלהכין כחות רוחניים באופן המספיק לגלות נוראה ומרה כמוה, צריך הכנה רבה ועצומה, וצריך ג"כ שבימי ההכנה יהי' כח האומה שלם למען תוכל להשתמש בכחותיה הגדולים להכין חיל לימי הרעה הנוראים. אמנם כשהאומה בשלותה הגמורה א"א שיכנס יפה הרושם אפילו בלב הגדולים לדאוג להכין הכנות לימי גלות וחורבן. ע"כ מאת ד' היתה זאת, כי במשך זמן גדול עד שלא חרב הבית, שהיתה האומה מחומשת בכל כחותיה הגשמיים והרוחניים פשטה המלכות על ישראל. וכבר הי' צפוי לכל יודעי בינה במושג חושי שמעמדם איננו כ"א מעמד עראי שעומד להרס וגלות. ע"כ בעוד מועד, בעוד הקדושה השלמה עמהם, בעוד המקדש קיים והמרכז הרוחני על מכונו, לבצר המעמד הרוחני באופן המספיק לדרך הארוכה והאפלה של הגלות החל הזה.