ברכת המזון מבטאת את תכלית הסעודה

"...ע"כ השמיט עצמו (ר' זירא) מקחת חלק רשום בסעודה זאת, לבצע או לברך. שאמנם לפי שיטת ר"א, שגם ר"ז עצמו ראוי שיפעל בסעודה זו להורות על החזרה מדרכו, הי' נחשב ר"ז לבעה"ב ועיקר שבסעודה עד שראוי לו לברך. אמנם הוא ע"ה, ר"ז לעצמו, חשב עצמו בסעודה זו כ"א כאחד האורחים, מאחר שיסוד המטרה של זאת הסעודה אין דעתו כדעת בעל הסעודה לגמרי. והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעשה כ"א בעיון והשקפה, מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה. והוא אם יש לתן ערך להנאות החיים מצד עצמן, חוץ ממה שמובילות אל תכלית יותר נשגבה ממה שהן עצמן נערכות, או שההנאה לעצמה אין לה כל ערך, ואולי ראוי לחשוב אותה למשא וטורח לבעל נפש משכלת. והיתרון הוא רק מצד התכלית האחרונה הבאה ע"י לקיחת החלק בחיי הגוף לדרכי היושר ודרישת החכמה שהוא יסוד שלימות האדם. ע"כ לפי הדרך האחרון ראוי לשלב הבוצע והמברך באיש אחד, להורות שהבציעה מצד עצמה שבאה מצד ההנאה, וכמו שביארנו בריש פ' כיצד מברכין, איננה התכלית כ"א בהיותה משגת התועלת. ומובן שהנוטים אל צד הפרישות משקיפים בזה האופן על החיים וההנאות הגופניות בתור הכשר והכנה. אמנם ר"א ס"ל דעונג החיים בדרך השוה בעצה ובחכמה, הוא דבר נכון וטוב ג"כ מעצמו, לקבל חסד ד' וטובו בכל דרכי הטוב שמטיב לבריותיו. וכענין ר"א דמצמית פרוטה וזבין מכל מין ומין, דסובר דיש דין וחשבון על כל מה שאפשר להנות ואינו נהנה, זאת הדעת פונה להחליט כי ההנאות הממוצעות הגופניות הן ראויות לכבוד ג"כ מצד עצמן. ע"כ אין חובת הבציעה להיות קשורה אל הברכה הבאה על התועלת, כי גם לעצמה יש ענין, להתענג על ד' ועל טובו באורח משפט, ע"כ ס"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳העתק