"החמור הוא סימן ההכנעה הגמורה וקוצר הדעת שלא ידע כ"א אבוס בעליו. והוא בערך ביטול דעת האמורא אל החכם שדבריו יתרגם, באשר איננו רשאי להשתמש בכשרונו כ"א להיות עיניו ולבו רק לאשר יאמר לו החכם, בין יסכים על דבריו או לא, כי לא לו המשפט. אמנם גם ענין החומריות הוא ג"כ מיוחס אל החמור, וע"כ נתנה ג"כ מצות פדיון פטר חמור להעיר על ההתקדשות מהשתקעות בחומריות גסה, לא כמצרים אשר בשר חמורים בשרם. והנה הפדיון יורה לנו שאמנם צריכה החומריות להיות נמצאת אלא שתתעלה במעלות הקדושה. בר הדיא בהיות עינו צרה על רבא דלא יהיב ליה אגרא, צייר לו מיעוט יחשו אל החומריות שמורה חסרון הצלחה חומרית, אשר רק בזאת הי' יכול לצייר עליו רע, ע"כ א"ל פטר חמור גהיט בתפילך. המעשה המקרי הזה גם הוא אינו בודד ויש לו יחש אל רבא, המרוחק מעניני החומריות ומשולל מהם. אמנם באשר אי אפשר להיות האדם, באשר הוא חומרי, נעתק לגמרי ומשולל מחומריות, ע"כ הי' הפתרון בהיות הוי"ו גהיט, המורה כי הצורך הראוי להיות החומריות באופן מלא, במלא צרכיה וסעיפיה השונים, לא תהי' כ"א חסרה ומצומצמת. ויחש פעולת כתב התפילין על נפש הנושאם, וקשרם אל כח הנפשי העולה במדמה ובחלום, הוא אחת מלולאות המסכת של המציאות הגדולה הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״חהעתק