השתנות העיסוק בלימוד מושגי האמונה לפי מצב הדור

"היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא". א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו...והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים...אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר...ע"כ כ"ז שהיו הדורות שלמים להשקיף על החיים בהכרה מוסרית, הי' די לכלול ב"עד העולם" במאמר כללי, נצחיות היא תכלית הברכה של ד' אלהי ישראל, את כל מיני הצדק לפלוגיהם. אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה [י]מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדן כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר, לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, "מן העולם ועד העולם"...וכל דבר הגורם הצלחה נצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו, אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, "מן העולם ועד העולם", למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדנו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי, אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"רהעתק