אמונה מצד אמון ומצד הכרה, בהתאם למהלך הדורות

"...כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחיד[י]ותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא יהיו ניכרים לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל, המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתנו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש, מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות, וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם, ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה, שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", ע"כ אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה? שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר [ו]העתיד, בצירוף ההוה, "מן העולם ועד העולם". ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית, "ברוך ד' אלהי ישראל"...ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו? באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתנו, לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״בהעתק