"הברכה השייכה אל כלל האומה, שתהי' מתיחשת ברכת ד' לעמו, הוא שיתן מרוחו על הבנים והבנות שיהיו נאמנים לעמם, שישימו ישעם וחפצם לטובת כלל עמם, בחומריותו ורוחניותו. וזאת היא ברכה שצריכה להיות ממעון קדשו מן השמים, שיהיו הבנים והבנות נתונים לעם ישראל, ולא ירעו בשדות אחרים לנטור כרמי זרים ולא כרם ד', בית ישראל. גם לא יהיו שקועים רק בטובתם והנאתם הפרטית, מבלי הבט אל הטוב היוצא אל הכלל, לרוממו לקדשו לכבדו ולשגבו...ולעומת מה שבהיות הבנים והבנות לא אמון בם, ופונים חלילה עורף לעם ד' ולכל דרכי ד', שהם הם המקיימים ומציבים אותנו לעם לד' אז הבנים הסוררים הם לקללה, ורני עקרה דלא ילדה בנים לגיהינם, אבל ע"י ברכת ד' ממעון קדשו על הכלל, שתימצא בעם ד', כל חמדה חומרית ורוחנית, ממילא תקנן אהבה רבה בלב הבנים אל הכלל, וברבות הבנים, וירבו העובדים, הבנים והבנות, תהי' הברכה מרובה. וזהו ג"כ מקום לימוד שיסוד ברכת ד' תלויה בהתרבות העובדים. ע"כ המעולה שבברכות לעם, הוא ריבוי הבנים והבנות, אבל עם זה יהיו זרע ברך ד', נעטרים במדות קדושות ישראליות, שאהבת אמן לעם ד' ולכל הליכותיו בקדש, לאשרו ולרוממות קרנו, תמצא בלבבם קן נאמן. ע"כ צריך לזה התפילה, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", בבנים ובנות.

סדר זרעים פסקה כ״דהעתק