"בהפגש באדם המון ציורים מבעיתים מאד ממראה המות, עד שלא יוכל שכלו לעמוד בהם וסוף שיהפכו לרועץ, כי ההפרזה של כשלון החיים לא תוכל לבצר את מעמד המוסרי של האדם. וההתיאשות מן החיים ושמחתם הבאה לרגלי ציורים כאלה, תביא אחריה רגשות רעים מעוררים כוחות הפכיים להוללות ותאוה רעה, ובשעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. ע"כ יראה האדם לשנות מדריגתו, שהיא מקומו האמיתי, באופן שיצא לחפשי מאלה הציורים. אמנם לפעמים כשישנה ערכו ברגשותיו הפנימיים, יבולע לו גם הטוב שקנה ע"פ הרגש הבלתי נשלם עכ"פ. ע"כ ראוי לו להתאמץ לבקש תחבולות חכמה מקורית של דעת והשכל ביראת ד', להשיב את תיקוני ציוריו הטובים על מכונם, מבלי להשתמש בציורים המבהילים הנקלטים במוחו מזכרון המות ע"פ דעת בלתי שלמה, כפגיעת הנשים. ע"כ יתעורר ע"י הפעולה דלנשוף מדוכתי' ארבע אמות, כאילו קול קורא אליו לשנות מקומו וערכו שהביא(ת)ו לידי הרגשה של הסתערות המביאה לידי כשלון החיים ע"י מראה המות. ואי איכא נהרא לעברי', הנהר ירמוז תמיד על החכמה המקורית, והטהרה הנמשכת (מהם) [ממנה]. למה נמשלו אהלים לנחלים, מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלים את האדם מכ"ח לכף זכות. אמנם אחרי שנותו את סדרי הרגשתו הפנימית שהיא מקומו בשינוי ד' אמות, שהוא מקומו של אדם, והשתכל בחכמה ודעת לטהר רגשותיו, עוד עליו לשנות ג"כ דרכיו שהביאוהו לידי מדה זו, כי המעשים פועלים על התכונות, ע"כ אי איכא דרכא אחרינא ליזול בה...ראוי לאדם שבהליכות המוסריות הפנימיות ישאוב מי דעת ממעיני נפשו, והערת השכל תחייהו, להתגבר להנות מאורה של תורה. אמנם זה נקרא הולך לפנים, שהעינים לפנים נבראו ולא לאחור, כלשון הרמב"ם ז"ל על ההחלטה שלא ישליך האדם את דעתו אחריו, בשמונה פרקים. אבל כשלא השיגה ידו לזה, ישתמש תחילה באורה של תורה, וממנה ישיג ג"כ כל חמדה בהשגתו הפנימית אח"כ, כההדרכה שהערת התורה מביאה להערת השכל. אע"פ שלפי הסדר הישר ראוי שהערת התורה במעשים תביא את האדם להערה השכלית, ואח"כ כשיעור השכל ישכיל בשכלו דרכי היושר הגדולים, וימצא בזה מים עמוקים ממקורה של תורה. אבל בהמצא איזה מעצורים על דרך זה, ראוי לפנות מיד אל התורה והיא תאיר כל מחשכיו, "עדות ד' נאמנה מחכימת פתי". ע"כ ליהדר אפי' ולא ילך לפי השקפותיו הבלתי זכות, רק יתן פניו אל התורה.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״בהעתק