היסח דעת

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

המתפלל אחורי רבו. היא הוראה שאין רגש יראת רבו חזק בו, שאם היתה יראתו קבועה עמוק בלב הי' מרגיש בעצמו שמורא רבו יטרידהו מלכוין בתפילה. וכיון שמתפלל אחורי רבו, מורה בזה שאין יראת רבו עושה בקרבו רושם חזק, כיון שבנקל יכול להסיח ממנו דעתו, גם בעוד רבו לפניו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ו

יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו איננה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו....

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ג

כדברי חז"ל שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב. הכעס הרצוני דומה לנשיכת שועל שבאה ברצון, ועקיצת עקרב ע"פ דברי הטבעים היא שלא בכוונה, כי הוא הולך ועוקץ בזנבו הפוגע בו. ופי' ג"כ שעקרב שבא בהיסח הדעת היינו מצד העקרב. ע"כ הכעס המתעורר אצלם בטבע מראותם דבר שמעורר נפשם הטהורה לכעס בטבע היא מסוכנת מאד.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ח

ראשית דרכי חיזוק כח הצדק באדם הוא, שירגיל עצמו שלא ישים לאל רגשו הפנימי, כי פעמים רבות קול אלהים הוא הקורא לו מקירות לבו לסור מדרך רעה ושלא להחזיק בעוול. ע"כ ראוי שירגיל האדם את הנהגתו שלא לרמוס ברגל גאוה את המית נפשו הפנימית, ואז באמת ימשיך מזה הכונה המכוונת מהשם ית', שיצר ועשה לנו את הנפש הזאת באופן שתתרגש לפעמים מעסקי רשע וסילוף דרך ישרה. ע"כ בראותו חלום ונפשו עגומה עליו, אין טוב שיתעמר בהמית נפשו העדינה, כי בת מרום היא. כי ההעברה בשתיקה באין פנות אל העגמת נפש הפנימית תביא את האדם להשליך אחרי גוו את רגש הטוב והיושר הפנימי ג"כ, ואז ימוט לו יסוד אחד מיסודי המוסר היותר קרובים וחזקים, כ"א יטפל בה וישתדל להפך את הרגש העגום לרגש של שמחה ותנחומין, ע"י דברים טובים וניחומים של מסבת רעים אהובים, ותהי' התועלת הבאה מזה בכפלים: האחת, שיתגדל וישתלם אצלו החוש של שמיעה אל הרגש הפנימי, ויתעורר פעמים רבות לשמע רגשי יצרו הטוב, המעוררו לכל מעגל טוב. כי ישנם פעמים רבות שלב האדם מתחיל להתעורר בעצמו אל רוממות ההוד שבתורה ועבודת ד' הטהורה, ורגשי אהבת ד' וחשק תורה ויראת שמים רוממה יפכו בלבו, אך בהיותו בלתי מורגל לשים לב אל רגשותיו הפנימיים, יחשב שהדברים המתרגשים בלבבו אין כדאי לשום אליהם לב, ויסיח מהם דעתו וישקיע הלך נפשו בענינים אחרים, ולפעמים ג"כ הפכים וגרועים הרבה מרגשי לבבו הטהורים הפנימיים, ויאבד בזה רב טוב שהי' יכול להרויח אם הי' משים לבו לתביעות נפשו הפנימית, ע"כ טובה גדולה כרוכה בהנהגה זאת של שימת לב אל מאורע פנימי שבמצב נפשו פנימה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ג

צורת האדם צריכה להשתמר עליו גם בעת שהכרח טבעו הבהמי מורידו לערך בהמי, וכל מיני ההיזיקות באים לאדם רק בשביל הפסידו את צורתו האנושית ואבדו אותה בשעה שטבעו מורידו לבהמיות, אבל האיש הנעלה שאינו מאבד את הודו לעולם הוא ניצול מכל הפסד, כי שמירת הצלם האלהי הוא מעלה ערך האדם להנצל מכל הפסד. בכלל המפסידים בעולם הם שלשה, היזק הבא ממזיקים מכונים להזיק אע"פ שהאדם אינו מכשיר עצמו מצדו לקבל ההיזק, אבל הם מכונים להזיקו, זהו מין הנחשים. וכאשר האדם שומר את צלמו האלהי גם ברדתו לבהמיות, פועל עליו הוד הצלם וקדושת התכונות שאויביו ישלימו אתו, ולא יתכונו להזיקו בשביל חן וחסד השפוך עליו. מין היזק שני שבא בלא כונת המזיק, כהיזק העקרב המכשכש בזנבו שהוא עוקצו, ועוקץ הפוגע בו, לו דומים הנזקים הבאים לאדם מכחות טבעו, בהיסח דעתו משמירה שכלית. וזאת התכונה באה ע"פ רוב רק בשביל תגבורת הבהמיות, אבל מי שהתעלה שלא לפול בבהמיות גם בעת הירידה הטבעית, כזאת וכיוצא בה, ישמר מאלו הפגעים.

סדר זרעים פסקה ד׳

אמנם מי שכבר יש לו כשרון להרויח ע"י איזה משלח יד, יש לדאוג יותר שלא יסיח דעתו, השענו על הצדקה, מחריצות עבודתו לעצמו. ע"כ נתנו חז"ל בזה הגבלה יותר מצומצמת חמישים זוז, למען יהיה להעיר אל המקבל ואל הנותנים שיראו תכלית הצדקה להעמיד המקבלים במצב ההתפרנסות מיגיע כפם. "כי ימוך אחיך [...] והחזקת בו", כדברי חז"ל, למען לא יפול וימעד.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

על אף החשש מלהסיח דעת מטובת הכלל, פעולת האדם למען הכלל מחייבת את עיסוקו בהשלמת עצמו, אחרת פעולתו למען הכלל תינזק. האדם צריך לדאוג לגשמיותו ולרוחניותו כדי שיוכל לפעול למען הכלל. יתכן שמשה רבינו ישב בדין רק שעה אחת ביום, ובכל זאת נחשב שעסק בדין כל היום. ככל שאיפה, גם השאיפה להיות כללי צריכה לבוא לידי מימוש בצורה מושכלת, ולהבין שלפעמים דווקא לשם מימוש השאיפה יש להימנע מלעסוק בה. מצד שני לפעמים ההימנעות מלפעול למען הכלל מגיעה מתוך קטנות, שמתחבאת מאחורי מילים גבוהות, ולכן על האדם לוודא שהוא אכן "חפץ בה באמת ובתמים"

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי. והנה כאשר מצאו מקום השלמים הללו לפעולתם במערכת המשפט להיות להועיל לעדתם, לא רצו בשום אופן לחדול מעבודתם בקודש גם חלק זמן היותר קטן, באשר חשבו למשפט, כי איך יעמוד לבם במנוחה בהיותם מסיחים דעתם מטובת הכלל כולו הסובב אותם, ולהצטמצם בהשלמתם היחידית. והנה רעיונם זה מנע מהם מנוחת נפשם, עד שהוכרחו למנע מפני תדירות עסקי הכלל במשפטיהם, מעסוק בהשלמתם הגופנית וגם הרוחנית, (לפי שתי ההוראות שב"חלש ליבייהו"). ע"כ תנא להו רחב"ר, שאמנם ודאי אמת הדבר שהתעודה היותר עליונה שבחיים היא להיות פועל עובד עבודת הכלל, אבל בשום אופן אין להשקיף על ערך עבודת הכלל במושג צר, כלומר רק להתיחד באותן העבודות המונחות לפניו בהעמסת עול כבד עד שהשלמות הפרטית תדחה לגמרי, כ"א צריך להשכיל שאמנם כיון שתעודת האיש השלם היא הטובה הכללית שיוצאת ממנו בחייו, א"כ לא רק השעות שבהן הוא מתייחד בפועל בעבודת הכלל הן מלאות מתעודת חייו, כ"א כל שלשלת חייו, כל צרכי השלמתו, בין הרוחנית בין החמרית, כולם יהיו לתועלת להגדיל טוב הכלל. ע"כ במנוחת לב צריך לפנות אל השלמות הפרטית שלו, הרוחנית והגשמית, ולדעת שאמנם מהשפעת הפעולות של השלמות הפרטית, בין בחומר בין ברוח, תצא שעה אחת ביום שבה יוכל ברכוש כחותיו הפרטיים לעבוד את עבודת הכלל, נמצא שכל עניניו הפרטיים המה ממלאים את המטרה הרמה הזאת. ע"כ אדונינו משה, באשר כל חייו נתונים נתונים היו לעם ד', ע"כ העם עמד עליו, ובכחו התקיים, בפעולותיו מבקר עד ערב, אף שבמשך הזמן שמבקר ועד ערב נתמזגו ג"כ פעולות להשלמתו הפרטית, אבל כולן היו נשואות למטרתו הנשגבה. ע"כ לא זאת היא המרגעה, שההשתוקקות להשלמת הכלל תעיק לההשלמה הפרטית, כ"א האיש הגדול וטוב הלב, העובד ד' עבודה תמה, צריך שיעלה למדה זו להשכיל כי כל אשר יותר ירחיב את השלמתו הפרטית, כן יותר יוכל להשתלם בה בעבודת הכלל. ע"כ אין מדת עבודת הציבור נערכת לפי כמות הזמן כ"א כפי איכות הפעולה, וטובה יותר פעולה של שעה אחת היוצאת במנוחת נפש ומחומשת בגוף בריא, מעבודה תדירה המחלשת את הגוף ומבזבזת יותר מדאי את הכח הרוחני. כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין, אם מצדו העיוני, אם מצדו המעשי בהיותו מלא אומץ לב הנמצא רק בגוף בריא, למען יהיו דבריו נשמעים, ובין במילואו המוסרי בזיכוך מעשיו ומדותיו שפועלות להרשים יותר את דבריו בעם. ע"כ כל פעולותיו הפרטיות מתרכזות ביסוד הכללי, וכאשר זהו משפט הבריאה כולה שחלקיה אחוזים ונצרכים זה לזה, ע"כ הוא נעשה באמת שותף להקב"ה במעשה בראשית, שותף קבוע שכל שיחו ושיגו וכל מעבדיו המה סובבים על יסוד השלמת המציאות בשכלולה. כי הטבת המצב החברותי במעמדו המוסרי, שהוא יסוד דיני ומשפטי תורה, הוא המעמד היותר תכליתי להשלמת מעשה בראשית. וכ"ז הוא קונה בעסקו בזה בלב נאמן אפילו שעה אחת, למען יוכל לפנות ביתר חלקי הזמן אל השלמתו הפרטית, שממנה יהיו תוצאות יותר טובות לההשלמה הכללית של הציבור שהוא חפץ בה באמת ובתמים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

היסח דעת מערכם של החיים הרגיל להיות בבני אדם מקוצר רוחם בעמל החיים

...אמנם בדטעים מידי בצפרא, מורה כי לא שנאת החיים היא שגרמה לו איחורו כ"א סבות פרטיות שונות, ע"כ אין בזה העונש הטבעי המוגבל שלא תועיל ההתקנה אחרי האיחור, שע"פ החכמה האלהית הוכן הדבר להיות למגן בעד מחלת שנאת החיים והיסח הדעת מערכם, הרגילה לבא בבנ"א מקוצר רוחם בעמל החיים....

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

...ובכלל הננו למדים שעניני החלומות עיקר הוראתם הוא מפני שבהיותם מרעישים ומבהילים הוא אות על מצב הנפש שאינה בתומתה. כי שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית. אמנם יוכל למלא ריקניותו ע"י סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים, או ישכח את מצבו הפנימי ע"י טרדות החיים ועמלם. אבל בחלום חזיון לילה, שהחיים החיצונים לא יפעלו על האדם ברב רגשם, יתעוררו כחות הנפש ודמיונותיה לפי ערך המצב הראוי לה מצד חייה הפנימיים. ע"כ צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו.

שבת פרק א׳ פסקה מ׳

משמעות הזהירות הנדרשת מהיסח הדעת מהציץ ומהתפילין, והמנהג למשמש בתפילין

…והנה הכהן הגדול, שכשהוא כתיקונו, [מצד יחסו הכללי] ראוי להיות ברום מעלת המוסריות והדעת את האלהים לאמתתה, לו צריך שתהי' נשקפת המציאות כולה וכל ארחות החיים הרבים בכל אחדותם, ע"כ אין צריך בציץ הקודש כ"א אזכרה אחת, קודש לד'. אמנם לא כן היא מעלת האיש הפרטי, הוא צריך לפזר תכליותיו, ועל כל חפץ יקר ערך יקרא שם ד' עליו. שבאמת הכל, כל דבר קדוש וטוב, כל קדושה תורה ומצוה, נאצל משם ד' הכללי, הכל הולך אל מקום אחד, אבל מחסרון כח לכנס הכל בכלל אחד, צריך להתפזר בפרטים ולהסתכל בתכלית כ"א בפ"ע, בשם ד' הנקרא עליו, עד אשר יבא לתכלית החיים על ידם, "נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי", ע"כ תפילין יש בהם אזכרות הרבה. והנה המגמה הפנימית היא צפונה בלב, והיא צריכה לישר את דרך החיים בכל פרטי מעשה האדם להיותם קודש לד'. ומעתה למדנו כמה האדם צריך לחיזוק מעשי לשמור בקרבו את הנקודה התכליתית, שם ד' שנקרא עליו, שגם הכהן הגדול, שרמה מעלתו, והשגתו כוללת את אחדות התכלית הכללית, עד שדי לו באזכרה אחת, מ"מ צריך שלא יסיח דעתו ממנו אע"פ שגדול הרושם ועצום מאד. על אחת כמה וכמה תפילין שיש בהם אזכרות הרבה, שאי אפשר שיהי' הרושם כ"כ נשגב, וצריכים ה"אזכרות ההרבה" לבא למקום אחד, לאזכרה אחת, ועומד הוא באמצע הדרך, כמה צריך הוא להזהר מהיסח הדעת….