ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳
הלוואה כמשל להלוויה
...וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל", כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים. ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.
סדר זרעים פסקה י״ב
טעם שמיטת כספים ודיניה
התכלית העקרית של שמיטת החוב בשביעית היא מפני "כי קרא שמיטה לד' ", להסיר את העול היותר כבד שמתקבץ לרגלי שליטת העשירים על העניים, מפני שהוצרכו להם איזו פעם להלואה, שהכניעה והעבדות תהי' מוטבעת בלב מי שירגיש על עצמו חוב לחבירו, "עבד לוה לאיש מלוה", והשיעבוד הזה עלול להכניע את ישרי לב לפני עשירים תקיפים שיהיו המה המלוים. ע"כ תבא השמיטה ותתיר אלה החרצובות, עם היסוד העקרי להעיר, שיסוד הקנינים הוא מחובר עם התכלית העליונה הכללית, שהוא הטוב המשותף לכל הנמצאים יצורי ד'. אלא שעם זה צריך לדעת ולהכיר שלא עם דרך ביטול הקנינים הפרטיים יבא האדם למטרה העליונה הזאת של הצלחת הכלל, כ"א עם חילוק הרכוש והזהירות מתוצאות רעות הבאות לרגלי היתרון הדמיוני הזה. והנה כל דרך ישר, צריך להיות נשמר שלא יפעול על המודרכים על פיו תכונות שהן רעות כשיוצאות חוץ למדתן, ע"כ ההשמטה של שביעית צריכה עם זה שמירה, שלא תחליש את רגש היושר והצדק מנגע ברכוש רעהו. ע"כ די לו ליסוד תכלית השביעית בדיבור משמט אני, שבזה יסור הסבל ועול העבדות מלוה למלוה. אמנם מקום הניחה תורה לרגש היושר הטהור שילך ע"פ דרכו, כי בעל נפש טהורה, כאשר יאתה לאיש הישראלי המודרך ע"פ חקי תורת ד', לא יאבה להיות נהנה מיגיע רעהו. ע"כ באמרו אעפ"כ, יקבל ממנו, להורות שלא יעתקו גבולי יסודי היושר גם לשעה, כ"א יגבלו כדי להישיר אל המטרה הכללית היותר עליונה שתבא לרגלי קריאת השמיטה לד' בצדדיה החומריים והרוחניים.
סדר זרעים פסקה י״ד
טעם שהמחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו
המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. כי אין תכלית השמיטה של החוב, מניעת הפרעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש, שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקנין כ"א מבני אדם במה שהוא שלו, אלא שעם הגבלת הקנין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החסרון הבאים ממנו. א"כ עיקר התכלית היא מניעת הנגישה, זכירת השמיטה מצד ההכרה כי יש תכלית נשגבה וקנינים יותר נשגבים ויקרים לאדם מקניני הרכוש, שהם קניני החכמה והצדק, שכדי לקנותם צריך שיכנעו לפניהם ג"כ קניני הרכוש. ובאשר אין להעמיד את מניעת הנגישה, שהיא התכליתית, כ"א ע"י פטור התשלומין, אבל מי שנפשו זכה ומשכיל ע"ד אמת, כי יסודי היושר קיימים הם לעד, ועוד יתר, כי לפי המעלות הנפשיות, שראויות לבא בעם כולו ע"פ ההדרכה העליונה של הגברת ערך הקנינים הרוחניים, ותוצאות תכלית הטוב הכללי, על ערך הרכוש הפרטי שבהם שקועים רוב בנ"א יותר מדאי, יבא ג"כ היתרון, שמבלעדי הכרח משפטי, ימאס האיש אשר רוח בו את ההנאה מעמל זרים, בהיותו מכיר יתרון נפשו רק בהיותו עוזר ומהנה ולא עזור ונסבל. ע"כ המחזיר חוב בשביעית, בהיות כל דבר מעיק חיצוני, לא חומרי ולא מוסרי חיובי, נמצא, הוא לאות על מעלת חכמת נפשו שמשכיל אל הצד הפנימי שבתכלית המצוה, וממנה יבא להשכיל לעבוד את ד' בחכמה וכשרון ודעת נפשו, בכל התורה והמצות וכל חקי החיים. ע"כ רוח חכמים המשכילים אל היסוד הפנימי והגרגיר המוסרי שבכל דבר חק ומשפט לפי הראוי לו להיות פועל על רוח האדם להשכילו ולהיטיבו, רוחם נוחה הימנו. כי נפש נדיבה כזאת היא הקרובה למדרגת ההערה השכלית של גדולת הנפש שדיבר אודותיה החסיד בחוה"ל, ועליה(ם) נאמר "ואורח צדיקים כאור נוגה, הולך ואור עד נכון היום" .
