"והנה אף שהפילוסופים נטו לומר שיש במציאות נמנע חיובי, מ"מ אין לזה גדר מוגבל, ולפעמים יטעה השכל להרחיב גבול הנמנע במה שאינו כלל, כמש"כ הרמב"ם במו"נ (פט"ו משלישי) שכתב, ואני תמה אם זה השער פתוח ומותר לכל אדם כו'. ע"כ באמת שלימות המוסר מורה הדרך הישר למעט את גבול הנמנעות ככל האפשר. ובאשר לפי המדמה אין הנמנעות כ"א המוכרחות בחיוב גמור ולא יתפשטו הרבה, ולשלימות התפילה ומציאות הניסים בכלל, ראוי למעט בתוכן הנמנעות, וכאשר באמת היותר מבורר הוא שאין שם נמנע כלל, וגם הדברים שנדמה נמנעים, הוא רק לפי ערכינו והשגתינו, ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד...ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ההעתק