ברכות פרק א׳ פסקה ה׳
ראיתי להבין בינה בדברי חכמים ז"ל, במה יהי' שורש המחלוקת אם ג' משמרות הוי הלילה או ד', (אע"פ שעקרי הדברים גבוהים מאד, ולא אדע בהם בעניי עד מה, עכ"ז על חסדו ית' אשען, שיחניני דעה להשכיל מעט אך אפס קצהו מחכמת דברי קדשם ז"ל, ונחקור תחילה לפי שכלינו על עיקר שיר המלאכים מה ענינו ע"פ יסודי האמונה, ואח"כ נבא לבאר במה יתלה מחלוקת זו אם ד' משמרות הם או ג'. והנה מצינו במרכבה, ביחזקאל, שהם ארבע פנים, פני שור, פני ארי', פני נשר, פני אדם. ואע"פ שיש בענינים הללו דברי אלהים חיים גבוהים ונאדרים בקודש, אשר איני כדאי לדבר בהם מ"מ בעה"י) אדבר מעט בע"ה, ע"פ פשטן של דברים בזה, כי הנה חז"ל למדו אותנו, ע"פ "באלהים נעשה חיל", שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והם מקדישין ומוסיפין כח בעליונים, ע"י תורתם ועבודתם, והלוכם בדרכי השי"ת והדבקם במדותיו וידיעתם את שמו ית'. וכל מה שהם מוסיפים מעלה, מוסיפים העולמות שלמות לעומתן. והנה כשנבחין חלקי השלמות הראוים לאדם, ובפרט לנוחלי תורת ה', נמצאם חלוקים לארבע מחלקות: ...הג', הוא שלמות ידיעת התורה הנגלית בכל פרטי', שעי"ז ידע לקיים כל המצות כולן, גם ישלים את נפשו בקשוטי מושכלות התורה. ונמצא שיש בכלל ידיעת התורה שני פנים: האחד לצד מטה, שהיא שקולה ככל המצות המעשיות ומביאה לכולן, והשני, שהיא פועלת פעולת ציור המושכלות האמיתיות בנפש, שהוא שלמות הנפש, שהרי משפטי השי"ת אמת וכשהם מצטיירים בנפש היא מתעטרת ומוסיפה כבוד וקדושה...פני נשר, מכוון נגד כח השלמות של העסק בתורה המעשית, שהנשר מלך בעופות רומז על כח העופות הכללי, שיש בהם העפיפה וההליכה, ומכוון אל עסק התורה המעשית שהיא בעלת שני פנים של שלמות, שלמות המעשה הנמשך ממנו, ושלמות ההשכלה שהיא צד המעלה וההכנה לקבל המושכלות היותר עליונות, שהן ידיעת השי"ת ודרכיו. והחלק המכוון נגד התכלית האחרונה הכוללת את כולם, ושכל אלה הם הכנות אליו, הוא פני אדם, והוא השלמת האדם האמיתי, לדעת את השם יתברך ידיעה אמתית לפי כח האדם, שאינה באה כ"א ע"י הכנות שלשת השלמיות הקדומות. ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר...ואחרי ידענו כל אלה (בחסד עליון ית'), נתבאר לנו שמחלוקת זו אם שלש משמרות הוי הלילה או ד', אלו ואלו דבריהם דברי אלהים חיים, וכל אחת מהדעות יש לה מקום במציאות, שהמערכות המכוונות אל מקום עליון שפעולות אנשי המעלה מגיעות שמה, אינן נחלקות כ"א לשלש משמרות, והמקבלות מסדרי עבודת הציבור בכללו נחלקות לד' משמרות. וי"ל שתלוי' המחלוקת על עיקר השלמות בהנהגה, אם ימשך אחרי הכלל מפני רובו, ו"הן אל כביר ולא ימאס", או אחרי העבודה המהודרת של יחידי סגולה המלאים כבוד ה', כענין המחלוקת העתיקה ללכת אחרי רוב איכות או כמות, כענין בית שמאי וב"ה, דב"ה רובא בכמות וב"ש מחדדי טפי כנודע. וי"ל שמדת הדין נותנת שיהי' העיקר רוב האיכות, שהרי הם ניזונים בזרוע וראויין לכל גדולה, אך מדת [החסד] מדתו של הלל היא הנותנת לתן כבוד ועז לכח הרבים, כדי שיהיו מקבלי חסד עליון ית"ש רבים. וי"ל שזה רמוז במקרא דקוהלת "ברבות הטובה רבו אוכלי' ומה כשרון לבעליו כ"א ראות עיניו". והיינו כי עיקר גורמי הטובה ובעלי' הם הצדיקים הגמורים, שהם מזכים את כלל העם, ומ"מ עיקר חסד השי"ת ניכר יותר במה שמשפיע לרבים המוכנים לפי ערכם, אעפ"י שאינם מוכנים במעלה גבוהה כ"כ. אבל חלקן של ת"ח, שהוא "עין לא ראתה", דבר זה אינו להנהגה הגלוי', כי אין ענין טובה זו שפע של שכר חיצוני, כ"א השגה יתירה שמשיג המוכן ביותר. נמצא שכל הטובות זולת טובת ההשגה, עיקר "ברבות הטובה רבו אוכליה", והנהגתו ית' הולכת אחר הרבים, "ומה כשרון לבעליו", היינו הצדיקים הגדולים שהם בעלי הטובה האמיתים, שהם גרמו לכ"ז בזכותם ובזכותם את הרבים, "כ"א ראות עיניו", היינו ההשגה הגדולה שבזה א"א שישתתף אחר, כמש"כ "יהי' לך לבדך ואין לזרים אתך" .
ברכות פרק א׳ פסקה ח׳
...וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״א
ע"כ אז הוא מובטח לעוה"ב בהיות בו שני אלה, שקונה ע"י "תהלה לדוד" האמור באלפא ביתא, ויש בו "פותח את ידך", המעיר את הבטחון ומסיר את הטרדא שיוכל להיות משתלם כפי השגת אור שכלו.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב
הנה ביארנו שענין "אשרי" המכופל בקדושת אלפא ביתא ובפסוק "פותח את ידך", המורה על עוצם השלמות של השגת כל האורות השכליות המושפעות, והרחקת כל הטרדות המפריעות מהשגת התכלית. והנה באמת עוצם זו התכלית אינו בנמצא כלל כעת בזמן הגלות, רק הוא מזומן לעוה"ב, ע"כ האומרו מובטח שהוא בן עוה"ב, שאין מקום בעוה"ז לקבלת זו השלמות.
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג
עדיפות הדביקות והתמימות הבאות מפנימיות האדם, על פני החקירה והחכמה המבוססות על ידיעות הבאות מבחוץ
יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת. והנה החילוק הוא בין השלמות המושגת, מצד המשרים והאמונה ביושר הלב לבין הבאה מצד המחקר, כי הנטי' הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם, וא"צ דבר מחוצה לה שיעיר אותה אל שלמותה, אבל ההשגה והחכמה הם דברים נבדלים מהאדם, וצריך הערה חיצונה להעיר אותו על השלמתו. ובודאי משובחת ההשלמה הדבקה בעצם יותר מהבאה מחוץ, אע"פ שיש בה קנין מ"מ אינה דבקה כ"כ בנפש המשתלם, כמו השלמות שבאה מצד עצם טבע הלב.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה
הצדיקים הגדולים רוצים לעבוד את ה' עבודת עבד, ולא לקבל שכר, אפילו לא להשיג השגות רוחניות במתנה אלא רק בדרך של עבודה עצמית
ראוי להבין בדברי קדשם באמרם "לא הן ולא שכרן". שלא אמרו זה חלילה כמבעטים ביסורין, אלא תוכן הדבר, לפי שתכלית יסורין של אהבה הוא, שמי שזכה לפניו ית' שיתעלה במעלות עליונות יותר מטבע יצירתו, מדכאו ביסורין כדי שע"י הזיכוך יזכה לאותן המעלות שאינן לפי טבעו, והנה זהו בתורת שכר טוב לטוב לפניו ית'. אבל הצדיקים הגדולים עבדי ד' באמת ותמים, אינם רוצים בשום מעלה ויתרון כלל, כ"א מגמתם לעבוד את השי"ת עבודת עבד, ואפי' מתנה של השגה גדולה אינם רוצים, כ"א לזכות ביגיעתם בתורה, מפני שזו היא עבודת השי"ת. וכן העידו על קדוש ד' הגר"א ז"ל, שלא רצה בגילויים מן השמים, כ"א מה שיזכה ביגיעתו בתוה"ק. ע"כ אמרו לא הן ולא שכרן. משו"ה לא הן, משום שאינם רוצים בשכרן, לזכות שלא ביגיעתם בדרך עבודה, כי כל מגמתם שתהי' השגתם גופא באה בדרך עבודת עבד להשי"ת. ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.
ברכות פרק א׳ פסקה ל״ט
כי בשינה האדם משוקע בחומריות, מפני שהרצון השכלי סר ממנו, וכח המדמה לבדו פועל בו. ע"כ רוח הטומאה שורה על הגוף עד שצריך להעבירו בנטילת ידים. והיינו כי אף שאפשר לשלמי המעלה שיהיו פועלים בשכלם בשנתם בהשגות רמות למאד, כנודע מקדושי עליון הרבה שזכו לזה, היינו מצד הנשמה, אבל על הגוף אין הנשמה פועלת בשעת השינה....
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ג
יש בה הערה חשובה להשקיט לבות בני האדם המשתוקקים לדעת כל נעלם מחק שכלם, ומתרעמים מפני מה נעלם מהם הרבה מעניני מחקרים וספיקות שערגה נפשם להשיגם, כי עלינו להאמין שיש לנו טובה גדולה במניעת הידיעה, ואלמלא היתה הידיעה טובה מהעדרה, לא מנעה ממנו השי"ת הטוב והמטיב ית"ש. והנה לפנינו בחינה מחוש הראות. שאלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד, והרינו רואים טובת העדר הראות וה"ה לכל כיוצא בזה בענינים שכליים.
ברכות פרק א׳ פסקה נ׳
יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה.
ברכות פרק א׳ פסקה ס׳
ונראה ששלשה ענינים מיוחדים לפעולה המוסרית של התפילה נרמזו כאן. היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלוה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח תפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה.
ברכות פרק א׳ פסקה ס״א
ע"כ נרמזים חמשה קולות בשמחת חתן, שסיומם ותכליתם הוא "קול אומרים הודו את ד' ", שתכלית הכל יראה שישמח ד' במעשיו, בהשיגם האמתיות ע"י התורה. ע"כ בשמחו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שרק בהיות התורה מגמתו, וקיומה שבא ע"י התרבות בנ"א חפצו, אז נכון לשמח באמת בשמחת חתן.
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט
ויש עוד מקור לרעות מצד השכל המשובש שלא השלים חוקו, שמהן תולדנה המלחמות הכוללות הממיתות, וזהו בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן בראשיהם ומשתחוים לחמה, שיבוש הדעות השולט בעולם הוא גורם כל הרעות המוסריות הכלליות והחמריות, כמו שביאר הרמב"ם. ע"כ כשתמלא הארץ דעה את ד' אז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ובהשגת האמת יתבטלו ג"כ המלחמות ותחדלנה הרעות היוצאות מהן.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ה
נראה דפליגי על מרכז השלמות האנושית אם הוא השכל, כדעת הרמב"ם שיחס הכל אל הידיעה, או המוסר והעבודה כדעת חובת הלבבות. דלריב"ק פסגת האושר היא ההשכלה בידיעת האלהות, ע"כ נחשב לקיצור וחסרון מיעוט הרצון לדרוש במופלא, למשה רבינו ע"ה. ורשב"נ ס"ל כי התכלית של כל הידיעות היא ההנהגה המוסרית הנובעת משלמות הידיעה. ע"כ מיעוט הידיעה בשעה שהיא מרבה תוכן ההרחבה של ההנהגה המוסרית ראוי' לעולם להדרש לשבח, ע"כ בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ו
בהשגות המופשטות, ביחוד באלהות, ישנם שני דרכי עיון: האחד, האמיתי מצד עצמו, כמו בכל מחקר חושי, והשני, האמת כפי ערכה אל שכל המשיג. והנה באמת התורה כולה נערכת כפי ערך שכל המשיג כפי המקבל, כי כל הטוב המוסרי נובע רק מהשגת זאת האמת, והאמת המופשטת שלא לפי ערך השגת השכל אין זה בגדר השגה, ועל זה נאמר "כי לא יראני האדם וחי". ע"כ כינו בזה התפילין למשל, בהם נאמרים דברי בינה, דברי אלקים חיים, אבל אין להם יחש אל האדם, מי מקשרם אל האדם שיפעלו עליו - הקשר של תפילין. כך ההשגה המופשטת נקראת בשם תפילין, טוטפת. וההשגה המגעת לשכל [נקראת] קשר של תפילין. ויותר יש להעמיק כי ההשגות המופשטות ודאי יש ערך ידוע לאמתתן מצד עצמן עם אמתתן ביחש המקבל, ומעלת השגת משה רבינו ע"ה, היתה שהודיעהו השי"ת גם אותו היחש והקישור שיש באלו ההשגות ואיך הן נערכות זו אל זו, אבל עצם ההשגה המופשטת לא נתנה להשגה, וזהו "ופני לא יראו" .
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז
יחש האדון אל העבד הוא שישמע העבד בקולו ויעשה רצונו להשלים את העבודה שהי' ראוי להעשות מהאדון. והנה הראשונים שבבנ"א לא יכלו להבין איך תתיחש שלמות ההנהגה המוסרית אל הבורא יתעלה הנעלה מכל מקרה ותאר. אבל לא השכילו, כיון שעצם הבריאה והשלמתה ודאי הוא מיסוד ההנהגה האלהית; א"כ אין לנו השלמה יותר נאה בבריאה כהשלמת האדם בכל כוחותיו אל שלמות המעשים המדות והמושכלות.
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ה
יובנו הדברים יותר ע"פ דברי הרמב"ם בהקדמת ס' מו"נ, שההשגות האמיתיות, תשקפנה לאיש ואחר תעלמנה, ודומה להולך בדרך חושך וברק מאיר לו, שבשעת הברקת הברק ראוי שימצא נתיבו, ויש מי שברקים מתמידים לו תמיד, ויש שבאים לו בעתות תכופות, ויש לעתים רחוקות. א"כ הזוכה לתורת אמת שע"ז ראוי להתפלל באמת, הוא זוכה לפעמים בשעה אחת למציאה גדולה, כדברי הרמב"ם ז"ל שיש מי שבא לו הברק פ"א בימי חייו. א"כ ראוי להתפלל על אותה השעה המאירה לו באורה של תורה, שתהי' מתמדת אצלו, ושיוכל להנות יפה מאורה, לזכות על פיה אורחותיו, להשיג ולהגיע את תכלית שלמות האנושית, ביחוד ע"פ תורת ד' .
ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו
וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'....
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב
וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביה יתברך ערך חיצוני לנבראים, כ"א ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש להם משפעו ורצונו. ע"כ ראוי שיהי' יחש האדם לשמו ית' יחש פנימי, כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", ופי' קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד. וכמו שאמר הנביא "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"....
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד
להשפיע כח החיים על הזולת, צריך שיהי' [המשפיע] עצום כ"כ וגבוה מערך המקבל את שפע החיים, עד שלא יהי' בכחו גם להשיגו בציורו. ע"כ מה הקב"ה רואה ואינו נראה, כי לא יתכן להיות מושג מאחר שזו היא ההערכה הדרושה למשך שפע החיים מהמקבל אל ערך המשפיע, אף הנשמה שמחוקה להשפיע בכללותה שפע החיים לגוף, שתשיגנו כולו ולא ישיג אותה בציורו.
ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב
השפעת התפיסות הרוחניות של האדם על התנהלותו המוסרית והמעשית
ויותר יש לדעת, שהאמונות התוריות באמתתן הן ממשיכות עמהן שלמות מוסרית נשגבה לכל המין האנושי. והנה אמונת תחיית המתים, לבד אמתתה היא עמוד המוסרי של השלמת האדם בעולם. והנה אין אנו מדברים לעומת הכופרים בכל תחי', הרשעים המוחלטים שגם בתחיית הנפש והשארתה הנשגבה לא ירוממו, שהם הם המהרסים את כל אושר האדם, וכל חלקת המוסר יכאיבו בנכליהם, כי תנתן יד לכל פושע ועול לפלס חמס ידיו ולאמר "אכל ושתו כי מחר נמות", אלא שגם עם אמונת השארת הנפש לא יוכל עוד המין האנושי להתרומם אל רוממות מעלתו המוסרית, רק עם אמונת תחיית המתים הגופנית. כי האדם להיותו במעלת שלמותו האמיתית, צריך שיהי' שלם בנפשו גם שלם בגופו. ותכלית השלמות היא, שתהי' נפשו רוממה תמיד לשאוף אל תכלית השלמות, שבזה יגיע לשלמותו ויזכה ג"כ את זולתו. אמנם לזכות לתכלית השלמות הנפשית בכלל האנושי[ו]ת, צריך ג"כ הרחבה של שלמות גופנית חמרית במעלה עליונה. והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה יצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב.
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב
לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית.
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ח
יש הבדל בין ההשגה השכלית מצד השכל וכח החושב, לבין השגת הרגש הטהור שצריך שילוה אליו ג"כ כח המדמה, כי המדמה בהיותו כח גופני קצת, צריך להעזר במצב הגוף. ע"כ התפילה שהיא עבודת הלב וזקוקה לכוחות הרגשיים צריכה עמידה לפעול על ההרגש. אבל ק"ש היא (לפי דברי ב"ה) רק ההשבה אל הלב מחשבון השכל הצלול, אין לה עסק במצב הגוף איך שיהי' .
ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד
ההשגות הרוחניות הן חסד אלוקי, בהתאם לפסוק שהביאה הגמ' "להגיד בבוקר חסדך". היחס בין האמונה והשכל
הלילה לערך היום הוא כהכנה אל התכלית. מנוחת הלילה היא הכנה לעבודת היום, כן האמונה היא הכנה לשלמות הידיעה האמיתית שהיא דעת האמת בחסדי השי"ת, ובלא האמונה לא יבא אל קיום המצות וכל המדות המביאות בסוף להכרת האמת. ע"כ נחשבת האמונה כערך ההכנה, שהלילה נערך כמותה, נגד השגת השכל המוחש, ומחוייבת להמשיג בבאו אל תכלית גמר שכלו ע"י הדרכתו הטובה בדרך האמונה, ובשום אופן לא יבא לידיעת האמת זולת בהקדים לה ההכנה מהאמונה. גם באדם עצמו לא בכל עת יבריק לו ברק האמת, כדברי הרמב"ם בהקדמת מו"נ. ע"כ אם בעת שמאיר לו השכל יפה יכיר אמתת הדעות התוריות בהכרה עצמית, מפני שהוא אצלו יום לענין אור השכל, ומ"מ צריך הוא להיות תמיד חמוש באזור האמונה, כדי שתמצא שלמותו מקום להיות עולה ומאירה גם בסילוק מאור ברק השכלי, שנחשב לו כלילה מחזון האמיתיות. ע"כ הקדים לו יום ללילה, להעיר שנמצא לפעמים תדירים, שאחרי שכבר האיר אצלו היום בברק השכל, עכ"ז ישאר אח"כ בחשכת לילה. ע"כ צריך תמיד להיות מוכן להחזיק באמונה שהיא נר תמיד. ורמוז ג"כ בלבנה: לכי ומשלי ביום ובלילה.
ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו
ע"כ כי כרע, שמורה על הכנעת הכוחות הרעים, כרע כחיזרא, שנכפף לא מכח החיים שבו, כ"א מכח מכריח חוצה לו, גם לא בהדרגה כ"א בבת אחת. וכי זקיף, שמורה על העלי' והשגת המעלות ויתרונות הקדושה ודעת ד', זקיף כחיויא, שנזקף מכח החיים העצמי שבקרבו, ובנחת והדרגה, כדכתיב "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום" .
ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט
הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיה, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הן לפי ערך כבודו שהושפל. ע"כ אין נפש נשחתה כזאת ראויה להתיצב בסוד קדושים, לחזות בנועם ד', כי שמה אוצר הטוב, ו"לא יגורך רע". אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי. ע"כ בערך זה מוחלין לו על כל עונותיו, כי רגש הבושה הטוב כשמתעורר בנפש מתפשט הוא ג"כ על כל חלקי הרעות לתעבן, ע"כ כבר ראויה היא הנפש ההיא להיות במחיצת צדיקים וטהורים, ואם שרידי הרע הדבקים ע"י הפעולה צריכים להתבער ע"י עונש ויסורין, זה יעשה ד' בחסדו, אבל יסוד הנפש כבר ניצלה. מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הן קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.
