"...חידוד החושים ויתרון הרגשת הלב בצד היופי של המציאות, כשהאדם רגיל בהם ומתרגל להשתמש בזה כשורה, באופן שלא תטרף דעתו המוסרית מהממת ההדר החיצוני, הוא יפה לכל גופו ומישר את כל דרכיו, עד שילך בדרך חיים טובים בעוה"ז, בשמחת לב וצהלת רוח, ותביאהו ג"כ לאחרית ותקוה טובה בחיים הנצחיים. אמנם מי שלא הרגיל נפשו להשתמש בהכרת ההוד והיופי שבחיים לתכליתם הרצויה, הוא משתכר מהדר הברק החיצוני, ויבא לנטות אחר ההברקה החיצונית יותר מדאי, עד שיעזוב תעודת היופי ומטרתה, ויפסיד המושגים האמתים הראויים להתרומם ע"י התפתחות הנפש בכל כחותיה. וזהו המשתכר ממנו שקשה אמנם לכל גופו, כי יתרון ההתרגשות כשם שפועלת להרע על הנפש כן תפסיד ג"כ כחות הגוף, ויראת ד' רק היא תוסיף ימים. אמנם ההולך בדרך ישרה בשימוש פיתוח כשרונותיו, לא די שמועיל לו על החושים וההרגשות להנעימם, כ"א גם עצם כוחות החיים מתחזקים. כי לולא חוזק החיים לא הי' מקום להנעמת ההרגשה ברגש המבט לשמחת הלב. וכיון שהוא יפה ללב וטוב לעינים, כש"כ לבני מעיים שהם כחות ההזנה שהם מכשירים את כוחות החיים להיות על מלואותם. וכל אלה המדות הן עומדות בטובתן לרגיל ומתנהג בכשרון, ונהפכות לרועץ למשתכר ומתהמם על ידן. ע"כ הננו מוזהרים לנהל את רגשות הנפש ופתוח חושי היופי ע"פ מתג השכל האלהי, ולפי רוב השליטה השכלית כן יגדל ג"כ שימוש היופי.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״דהעתק