עשרה הראשונים למניין הם יוצרי מעלת הציבור, והבאים אחריהם יכולים רק להוסיף בכמות או באיכות

"ע"כ אף שמצד יתרון הכלל מצד ריבוייו על הפרט אין הבדל וגבול לומר שעד כאן נשלם מספר הכלל, והמותר הוא נכלל בכללו הראשון כיון שאנו עסוקים בהיתרון שמקבל הכלל ריבוי הפרטים, א"כ כל פרט המתרבה בו הוא עושה תוספת לעלה ערך הכלל. אבל כשאנו מדברים על ההבדל המיני שיש בין ערך הכלל לערך הפרט, עיקר הדבר מונח בהיסוד שעליו ראוי' להיות מתיחסת סגולת הכלל, ויתרם המה תוספת פרטים שרק מרבים את הכלל בכמות, ומגדילים את האיכות ג"כ, אבל אינם קובעים את האיכות. ע"כ באשר יסוד הציבור הוא מנין עשרה, א"כ עשרה הראשונים יש להם היתרון שבגללם נקבעת השלמת התפילה בשם עבודת הכלל. ע"כ גם אם מאה באים אחריו הכל מגד[י]לים את הכלל, ע"כ נותנים לו שכר כנגד כלם. וזה יורה כי היתרון שבין מין למין הוא גדול באין ערוך מהבדל היתרון שיש באותו מין עצמו בין המרובה להמועט. כמו שביאר בכוזרי על ערך ההבדל שבין הסוגים, שאין לדמות ערך הצומח להחי, והחי אל המדבר. ע"כ בהיות העשרה ראשונים מביאים את העבודה של התפילה אל מין שלימות הציבורית, כ"א מהם נותנים לו שכר כנגד כולם הבאים אחריהם, שהם מוסיפים שלימות באותו המין עצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ההעתק