התעלמות

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

הרגשת האדם את החסר לו ובמציאות בכללה, גם בעת הרגישו את נועם ה'. ההתעלמות מהחסרונות באדם ובמציאות פוגמת ביכולתו להתעלות

לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית. ע"כ לצורך תפילה יעמוד במקום נמוך ברגשותיו, עד שירגיש את החסר, וישפך שיחו לד' שיעזרהו, ועי"ז יוכל באמת להתרומם, כי ישכיל שזהו חפץ ד' ותכלית ההטבה, שתהי' נפש האדם מרגשת את החסר לה, ובעטוף עליו נפשו, את ד' יזכר ויכיר כי ממנו טובו. עכ"פ למדנו שיכוין האדם רגשותיו באופן המקביל אל עבודתו שעליו לעסוק בשעה הראויה לכך. ומעמקים יורו על שני ענינים בציורם: על שפלות המצב בניגוד לרוממות, ועל עומק הדעת בניגוד לשטחיות ההבנה, כאמור: "מים עמוקים עצה בלב איש". כי ההרגשה הזאת, שישפיל האדם עצמו לעומת המעלה העליונה, שעמה אין הרגש של שום חסרון כלל, שאינה ראויה למצב עת התפילה, עמה יחד נלוה עומק הדעת להבין שתכלית הרגש הגבוה אינו נגמר, כיון שסוף כל סוף החסרונות ישנם במציאות, והאדם בפרטו, ומכש"כ בכללו, סובל מהם הרבה. ע"כ צריך שתהי' דעתו עמוקה, יותר מההרגש המרומם הגורם לשכחו כל חסרון. ואמר "ממעמקים קראתיך ד' ", ו"תפילה לעני כי יעטוף", שידע עניו וצרת נפשו, וכי רק לד' ית' עיניו נשואות, שיתמכהו וימלא את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

הצורך בתפילה דווקא של אדם מסויים. מעלת ההרגשה הטובה הבאה לאדם בהתפללו על חבירו. טעם שהיכול להתפלל על חבירו ואינו מתפלל נקרא חוטא. האהבה האמיתית הפנימית לחבירו היא משרשי המוסר. ההשתתפות בצער חבירו בונה את מוסריותו של האדם

משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת שאין דבר שנעשה בעולם ויש ממנו תוצאות לגורל האדם המוסרי או החומרי, שנעשה במקרה. כי כל המקרים כולם כשמזדמנים בפגישתם לתכלית מכוונת הם, ומאחר שמתדבקים ג"כ אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, א"כ בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה. ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא. קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית, ובהיות שמתעורר צורך של רגש טוב, ומונע אותו האדם מהשלימו בבחירה, הוא דומה למונע צרכי הגוף לקיומו, שהעד על ההכרח הוא הרגש הטבעי הנקי. אלא שצרכי הגוף מגיעים אל הגוף, ורגשי הקשר שבין איש לחבירו מגיע[ים] בשורש הקשר המאחד את האנושיות לתכלית נשגבה המיוחדה, ע"פ צרכים החומרים שלהם וע"פ רגשותיהם הנפשיים. והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ב

הנהגת הדור הראויה צריכה להיות שהמנהיג ישתדל לחדור למצבו של כל יחיד כפי כחו, ובמה שישתדל לתקן ג"כ כל המצבים הפרטיים יתרומם מצב הכלל כולו. ונגד הנהגת הפרטי יקרא בלא משל פרנס הדור, שהדור מורכב מפרטים ואישים שונים וצריך שיפרנסם כולם כ"א לפי ענינו. וקברניטה של הספינה יקרא על שם ההוראה של ההנהגה הכוללת, כשם שמנהיג הספינה מנהיג כל אישיה הנקבצים לתוכה בהנהגה אחת, ובבאם אל מחוז חפצם יבור לו כ"א דרכו הפרטי. ע"כ בהתעלמך מדעת המצב הפרטי של ת"ח שפועל הרבה על תיקון הדור, א"א שתסודר יפה ההנהגה הכללית. שאם היית בא לדקדק למצב הפרטי לא הי' נעלם ממנו ערך של כל אחד ואחד ולא הי' דרוש להתנהג בהנהגה כוללת עם אנשים שמפני יקרתם ראויים הם שיהיו בהנהגה יוצאים מן הכלל, לכבדם ולרוממם.

סדר זרעים פסקה ט״ז

אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

...והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים... " .

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

תכליתן המוסרית של המחלות, בשתי דרכי התעלות האדם כתוצאה ממציאות המחלה, לזיכוך המידות ולזיכוך הדיעות. מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת. עבודת ה' צריכה להיות בהתאם למדרגתו של האדם, ולא בהתאם למדרגות ראויות יותר שהאדם עדיין לא הגיע אליהן. היכולת להתעלות בשבת למדרגות רוחניות עליונות יותר, על אף שביום חול האדם לא שייך בהן. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה, והרפואה קרובה יותר לבוא בגלל עצם ההתעלות

מציאות התחלואים פועלת פעולה טובה על תכונת האדם, על ידם האדם נכנע מלפני ד', והידיעה של אפשרות החולי למין האנושי פועלת לטובה לרכך קושי עורף של קשי עורף ולבצר זדון רעי לב. אמנם להשלים את הלקח הטוב שמקבל האדם ממציאות החלאים הוא מה שעל ידם האדם מזדקק בטבעו לתפילה, לחלות פני ד' להושיעו בעת צרה ויום רעה. ע"כ רבה היא מאד פעולת התפילה בחלאים, כי מתוך התכונה האנושית אנו מכירים שאחת מהמטרות ההשגחיות בהמצא החלאים היא שישוב האדם אל פני ד', "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". ע"כ פעמים רבות כאשר פעלה המחלה את תעודתה המוסרית כראוי, ע"י שבהתגבר האדם בתפילה, החולה עצמו או קרוביו ומיודעיו, הטיב עכ"פ למצב המוסרי בכלל, ונתקרבו לבבות רבים אל ד' ונתרככו ומדותיהם נזדככו, הנה הגיעה למטרתה ובזה תלך לה והאדם ישוב לאיתנו. והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל. והנה זאת הדעה תמנע חפץ התפילה מן האדם, כי מה יזעק ומה יעתיר והנה הוא שמח ברצון ד' איך שיהיה. והנה המדה הראויה לאדם היא המדרגה הראשונה, שיניח את משאלות לבבו וחפצו הטבעי, החפץ בחיים טובים בבריאות גופו ושמחת לבבו בכל טוב על מכונו, ועל פיהם ישתמש בעת צרה לטהר רגשי לבבו ולקרב לבבו לאביו שבשמים, ובזה תצמח ג"כ ארוכתו. אע"פ שאינה עוד המסילה היותר גבוהה במערכות הלב, מ"מ לפי מדתו של האדם היא קרובה אליו וראויה לפעול עליו לטובה זולתי הסגולה שבבני אדם שלא יחפצו כ"א חפץ צורם, שהם אינם צריכים לטהר את רגשותם ע"פ מערכת התפילה שמתוך צרה, ע"כ אצלם ישתמש כל מצב של יסורים וחלאים רק להגביר את הדעת להכיר מה רם ונשא הוא חפץ העליון המתקן כל דרכי היצורים להטיב להם. ולפי עומק הצרה וגדלה הם מרגישים יותר את עומק הטוב הצפון בה מהאב הטוב והרחום. והנה בימות החול אין האדם ברוב מוכשר כ"א למדת הגברת טהרת הרגש ע"י תפילה וצעקה. אמנם בשבת הנפשות מתעלות והלבבות נטהרים, ע"כ אז התעודה הכללית היא לכל צרה ומחלה לא להעיר הרגש לזעוק כ"א להאדיר את הדעת והבטחון בעז ד' וטובו, ע"כ הזעקה אסורה. אבל לא יחשוב האדם, כי רק בזעקה המרשמת את פעולתה ע"י חפץ האדם החזק להנצל מחליו, וכיון שפונה אל התפילה הרי היא נכונה להשלים פעולתה למהר הרפואה, אבל בהיותו מתהלך במעלת הדעת והבטחון לשא אל ד' נפשו, להשכיל באמתו ולקבל בשמחת לב כל אשר נטל עליו, א"כ כשם שלא תתעורר בו התשוקה בכל עזה להנצל מחליו, כי חפצו מכוון לחפץ קונו ומסור הוא בכל נפש להנהגתו העליונה, שע"י זה תתאחר הרפואה לבא, לא כן הוא, שיסוד קרבת הרפואה שבאה ע"י תפילה באה אמנם לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה המוסרית שלכך נוצרה, א"כ כשם שבפעלה את פעולתה המוסרית הנמוכה על הרגש ע"י הזעקה היא קרובה להרפא, ק"ו הדברים שבפעלה פעולתה הטובה על המדע והבטחון, שהם ענינים מוסריים יקרים וקבועים המביאים טובה רבה לכלל האדם ופרטיו בהתהלכם בהם, ודאי שהרפואה קרובה לבא לפי אותה המדה שפעלה המחלה את פעולתה הטובה להחזיק הרושם של הדעת את ד' ואומץ הבטחון בנפשות המוכנות מצד המצב לקבל אותם הרשמים. שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבא.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

הצורך להתעלם מהרע בהווה, לפחות בשבת, כדי שיתאפשר להתחזק בהכרה בטוב העתידי. מי שיסתכל בחיים ההווים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. המתבונן בחיים ההווים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההווה בניוולה. בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. אמנם האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה. אבל כמעט יחזה את הצד הגרוע שבמציאות, את המחלות והתמותות, תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. א"כ יאבד ע"י מחזות כאלה הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.