"יסוד המאשר את דרכי ההנאות הגופניות לדרך טובה, הוא שע"י היותו נהנה ורואה חיים טובים בעולמו יחפוץ להטיב בהם ג"כ לזולתו. וזה הוא יסוד מדת החסד והרחמים המתאמצת בנפש לרגלי פעולותיה הטובות להרבות הנאות זולתו ושמחתו בחיים. ע"כ בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, להורות כי ראוי לשמח על ההנאות הגשמיות שתמצא ידו להיות מהנה את זולתו בכל עז והרחבה. וזה ראוי להיות יסוד ג"כ להנאות עצמו, כי בהיותו רחוק מן החיים אין הדרך רחוקה שיתעלם ג"כ מצרכי החיים של זולתו. ואם שהאדם אפשר שיכול להעביר דרך הנאות העולם על עצמו, לתכלית נטי' רמה, אבל רב בנ"א הראויים ומוכנים להיות נהנים מאור החיים של עוה"ז להם אי אפשר לחוב. אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביותר כח ההכרת טובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו, ע"כ אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, להיות מוטבע כח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות. ומההכרה הקטנה לבעה"ב תבא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית.

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳העתק