"...אנו רואים שהאדם כשנפשו ישרה בו, יהי' כח הכרת טובה חזק בו מאד, עד שיהיה סבה גדולה לפעולות טובות רבות. וכ"כ נטוע הוא כח הכרת טובה בנפש האדם, עד שיחשב ככח מעיק ומשא על הנפש, להביע רגשי הכרת טובתו, גם אם לא יצייר שיגיע מזה טובה למטיב לו, אבל חפצו הפנימי יעיק עליו שהוא יעשה את שלו, יביע ההכרה בדיבור או במעשה, הכל לפי הענין...והנה כשתהיה הטובה גדולה, עד שימצא האדם עצמו קשור בחובה גדולה לציין במעלליו והגיוני רוחו ודיבוריו את הכרתו ותודתו, וביותר אם ילוה עמה גודל חשיבות המטיב ותכונת המעלה שיוצאת מההכרה ההיא כשתהיה גדולה, לא ינוח הלב כ"א כשיכניס אותה במעשים וענינים ראויים לפי התפשטותה וגדלה.

סדר זרעים פסקה א׳העתק