התועלת המגיעה למוכר וללוקח, ולמקבל מתנה ולנותנה. טבע האדם למשוך לעצמו התועלת, ולראות במחיר את הרע במיעוטו
" עוד יתכן לומר, באשר יש להעיר, כי זאת המדה של מוכר עצב אינו כ"א במוכר, אבל בנותן מתנה, הרי בעין יפה נותן, ולא מפני דחקו, ומנא לן לדמות למוכר ולומר שאינו בזה כמדת בו"ד. אמנם הערה גדולה יש בזה בהשקפה בשלמות טובתו ית' וחיוב ההודאה עלי'. כאשר ביאר החסיד בחוה"ל שכל המטיב מבנ"א יש בזה כונה לתועלת עצמו, זולת טובת השי"ת שהיא רק לטובת הנבראים. והנה באמת כך היא המדה, שמוכר עצב מצד שאינו רוצה בנתינת הדבר לזולתו. ואם לפעמים שמח בהכסף שקיבל, בערך הכסף יקרא הוא לוקח, והלוקח מוכר. ובאמת על נתינת הכסף הלוקח עצב, מפני שטבע כל אדם למשוך לעצמו התועלת, אלא שבוחר יותר בהרע המועט בעיניו שהיא נתינת הכסף, כדי להגיע להטוב המרובה שהוא החפץ. והנה לפ"ז בנותן מתנה, ג"כ אמרו חז"ל אי לאו דעביד לי' נייח נפשא לא יהיב לי' מתנה, הרי יש בזה דבר שיקרא כמכר. ונמצא שהוא ג"כ עצב בעצם מצד הנתינה, אלא שהוא שמח על מה שעכ"פ שילם בעד הנייח נפשא...מוכרים יש בהם ג"כ גדר לוקח, ושמחת כל אחד אינה כי אם מצד גדר הלוקח שלו....
ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט
ספר: ברכות
פרק: א׳ - פרק ראשון
פסקה: כ״ט - אמר רבי זירא ואיתימא ר"ח בר פפא, בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בו"ד. מדת בו"ד אדם מוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח, אבל הקב"ה נתן תורה לישראל ושמח.