שתי מטרות לתפילה, השבח הוא העיקר, ומילוי צרכי האדם טפל לו. טעם שמסיר אזנו משמוע תורה תפילתו תועבה

"ובמ"א רמזנו אחורי ביהכ"נ, כי הביהכ"נ יש לו ב' תכליות: האחת היא לגדל ולרומם שם השי"ת, ובאמת עיקר תכלית מציאות התפילה נבראה לזה, כדי שיכירו הבריות יד ד', ויראו מלפניו וילכו בדרכיו לטוב להם. והב' נסתעף מזה, שהתפילה מועלת להשיג המבוקש. והנה לו לא היתה באה מתפילה התועלת המוסרית כ"א השגת המבוקש לבדו, ודאי הי' קשה, מה תכלית וטעם יש במציאות התפילה, הלא השי"ת לא יתכן שינוי רצון לפניו, ולמה לו לתפילתינו. אבל כיון שיש בתפילה תכלית מוסרית, כי ע"י ההכרה שהכל מידו ית', יוטב מצב המוסרי ותתרבה הצדקה והמשרים, כבר נמצא תועלת גדולה במציאות התפילה. והנה התכלית הפנימית העקרית של התפילה שהיא הצד המוסרי, היא מרומזת בפנים של ביהכ"נ וצד העקרי של מציאותו, והצד הטפל של השגת המבוקש יומלץ באחורי ביהכ"נ. ע"כ כל המתפלל רק אחורי ביהכ"נ, ולצד המוסרי של התפילה לא ישים לב כלל, הוא נקרא רשע ותפילתו תועבה, כי ע"כ "מסיר אזנו משמע תורה" ולהיטיב דרכיו, "תפילתו תועבה". כי תפילה אם לא תוצמח ממנה הטבה אל המעשים, הרי היא כחירוף וגידוף, כאילו יש שינוי רצון למעלה ח"ו, ע"כ רק תפילת ישרים רצונו, כי בכל תפילתם הם שואבים התכונה הפנימית של התרוממות הנפש שהיא תכליתה ופריה של התפילה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״והעתק