טעם שנקבעה פרשת ציצית בקבלת עול מלכות שמים. טעם מצוות ציצית. טעם הזכרת יציאת מצרים

"שלמות האדם תלויה, באשר תהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלית העליונה הזו כללוה חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב"ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית, ולא השלימוה, והם ז"ל ספרו לנו בקיצור הנמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג"כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע"פ זאת התעודה הנכבדת ועפ"ז יסדר ג"כ כל מעשיו לתכלית הנכבדה, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושית...וע"ז נוסדו אלה הששה דברים שבפרשת ציצית שקבעוה בק"ש, להשלים תכלית קבלת עול מלכות שמים. מצות ציצית, מעירה על המטרה הכללית שכל מעשיך יהיו לשם שמים, כמאמרם ז"ל תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד כו'. יציאת מצרים, שפלות הנפש בעבדות משפלת את כל ההרגשות המוסריות, ויציאת מצרים, שהוציאנו ד' ביד חזקה מעבדות לחירות, תרומם בנו רגשות נעלים ונשגבים. כי העבד אין לו בחייו ופעולותיו מטרה לעצמו ע"כ ישפלו כוחותיו המוסריים, ובן חורין תוכל נפשו להתרומם עד שיגיע אל רוממות התכלית השכלית, שהיא עמודו של עולם. עול מצות, הוא המקשר ג"כ את כל הפעולות הפרטיות אל התכלית. הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה. אמנם אף שהכח הכללי המעיר ומנהיג את כל הכוחות לתכליתם נעקר מן הלב ברשע, לא מפני זה תנוח הנפש, כי היא תתנועע בטבעה, ומאחר שמטרתה אבדה ממילא תנוע לאין מטרה, והם הרהורי עבירה שאין להם שום מטרה כלל, כ"א כנוד הקנה במים, תנוד לקראת כל גירוי חיצון או פנימי. אבל כאשר תקוץ הנפש ותרגיש ריקניות נוראה והתנגדות לעצם טבעה, לחיות בלא מטרה, ואחרי שכבר אבדה אור שכלה בהתרחקה מאור האמת, תבקש לה מטרה, בורות נשברים שהם יסוד התהוות ע"ז. ונאות מאוד שתבא הפרשה הכוללת כל ערך האדם ושמירתו מהמפסידים המכלים מראש ועד סוף, להיות סמוכה לקבלת עול מלכות שמים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳העתק