טעם מצוות שחיטה, טעם סמיכת הקרבן והוידוי, טעם דין סמיכת גאולה לתפילה. טעם נטילת מים אחרונים, ומניעת הפסק בין מים אחרונים לברכת המזון

"תיכף לסמיכה שחיטה, הסמיכה מחוברת עם הוידוי, להורות שחטא האדם בא מפני שכוחותיו הנפשיים הם נסמכים על יסודי הנפש הבהמית, והנפש הבהמית עלולה להטות את האדם מדרכו הישרה, ע"כ הוא שוחט את הבהמה, להורות על העברת שליטת הכוחות הבהמיים ממנו, ע"כ רק הסמיכה תכונן את האדם לקבל תועלת מהשחיטה. תיכף לגאולה תפילה, התפילה כ"ז שתהי' מובלעת באדם רק בשביל כוספו הפרטי להטבתו היחידית איננה בשלימותה הרצוי'. אמנם השלימות האמיתית היא שיעשה האדם עצמו מובלע ברצונו לחפץ הכללי של כלל עם ד' והיינו שמסמיך התפילה אל הגאולה. כי החשק אל הגאולה והצפי' לישועה הניכרים ומרושמים מההודאה על הגאולה שעברה, פועלים להכשיר את האדם לקבל תועלת התפילה על מכונה. תיכף לנט"י ברכה, נט"י מורה על התקדשות האדם והתרחקו מתאות החושים, בהיותן מובילות את האדם לצאת מדרך הישרה, ואז יקבל תועלת של כל ברכה שיסודה הכרת טובה להשי"ת המטיב, כדי שנכיר שאין לנו במה להכיר הטובה כ"א בלכתנו בדרכיו הישרים, להתרחק מהמעשים החומריים השפלים ולמושכם אל הקדושה והרוממות. ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות, כי השחיטה של הקרבן בלא דעת תכליתו אינה מביאה לאושר הראוי. כמו שכתוב, "מתת הכסילים זבח", וכדדרשו חז"ל בפרק מי שמתו "אל תהי' ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים". והתפילה בלא גאולה, תרבה רק אהבת עצמו יותר מדאי, כשישים מגמתו רק לשם צרכיו היחידיים. וכן הברכה בלא ההערה של התעלות המעשים, תוכל לעשותו נבל ברשות התורה כדברי הרמב"ן, שימשך אחרי ההנאות המורגשות יותר מהמדה, וישמן שהוא מברך את ד' ע"ז ומזה יבא לפחיתות גדולה, ע"כ ההכשר האמיתי הוא הנט"י, המורה שצריך לקדש עצמו מהשפלות של ההמשך היתר לצד החושים, וע"כ אמרו חז"ל: " 'והייתם קדושים ' אלו מים אחרונים", ויתבאר בעה"י במקומו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״אהעתק