יוזמתיות

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ה

הצדיקים הגדולים רוצים לעבוד את ה' עבודת עבד, ולא לקבל שכר, אפילו לא להשיג השגות רוחניות במתנה אלא רק בדרך של עבודה עצמית

ראוי להבין בדברי קדשם באמרם "לא הן ולא שכרן". שלא אמרו זה חלילה כמבעטים ביסורין, אלא תוכן הדבר, לפי שתכלית יסורין של אהבה הוא, שמי שזכה לפניו ית' שיתעלה במעלות עליונות יותר מטבע יצירתו, מדכאו ביסורין כדי שע"י הזיכוך יזכה לאותן המעלות שאינן לפי טבעו, והנה זהו בתורת שכר טוב לטוב לפניו ית'. אבל הצדיקים הגדולים עבדי ד' באמת ותמים, אינם רוצים בשום מעלה ויתרון כלל, כ"א מגמתם לעבוד את השי"ת עבודת עבד, ואפי' מתנה של השגה גדולה אינם רוצים, כ"א לזכות ביגיעתם בתורה, מפני שזו היא עבודת השי"ת. וכן העידו על קדוש ד' הגר"א ז"ל, שלא רצה בגילויים מן השמים, כ"א מה שיזכה ביגיעתו בתוה"ק. ע"כ אמרו לא הן ולא שכרן. משו"ה לא הן, משום שאינם רוצים בשכרן, לזכות שלא ביגיעתם בדרך עבודה, כי כל מגמתם שתהי' השגתם גופא באה בדרך עבודת עבד להשי"ת. ע"כ אמר לו הב לי ידך, להורות שאתה רוצה להיות השלמות באה ע"י מעשי ידיך עצמן בעבודה, לא ההתעלות שע"י זיכוך היסורין, שהוא מעשי שמים, ואין כאן עבודת עבד בפועל.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

ואולי י"ל דנקשר זה עם מה דאמרי' אדהכי והכי א"ל חביבין עליך יסורין, כי תכלית היסורין היא למרק את הגוף ולהפכו לטוב. ע"כ כשדברו והתבוננו על מעלת הגוף הטוב שריו"ח נתברך בו, א"ל חביבין עליך יסורין למרק ג"כ שיהי' גוף שלך בתכלית הזיכוך. וע"ז ענה אותו, לא הן ולא שכרן, כמש"כ לעיל, שיותר היו רוצים לתקן הכל ע"י עבודתם הבחירית, מהתיקון שבא ע"י יסורין שהם מעשה שמים.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ד

יפה השכילו ליחס "מצא", לשון עבר, לאשה טובה, כי כיון שמצא אותה, כבר הוא זוכה במקחו הטוב ומי יקחנה מידו ואין הדבר תלוי אח"כ בהשתדלות שלו. אבל אשה רעה, כיון שמהדין מצוה לגרשה, א"כ כ"ז שאינו מגרשה ברצונו, הוא גורם רעה לעצמו, והוא מוצא תמיד את המר ממות, כיון שבידו לסלק החסרון, א"כ התמדת המציאה יאות להקרא בלשון הוה לא בלשון עבר.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות...ע"כ אברהם לתכליתו העליונה בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבאו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש היתה דרושה להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית המבוקשת.

ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו

...שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם ע"י שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

חזקיהו המלך ניסה לחנך את בניו למרות שראה ברוח הקודש שיצאו בהמשך לתרבות רעה, והפסיק לחנכם ונקט בדרך של שב ואל תעשה רק כשראה שהחינוך הזה לא מועיל להם, ואף מקלקל אותם

בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבאן אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוה"ק. והנה הרשעה תוכל להיות, או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההוה לבדה באופן שפל ומגונה, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז. ע"כ אמר, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך דנפקי בנין דמעלי, שאולי מוכן לפעול בצאתו לפועל להרע, הוא רק הכח הנפשי הדואג בהוה. אבל בהתקבץ עמדו ג"כ הכח הדואג לנצחיות, יוטב ענינו, עד שיהי' אפשר שיהיו להבנים בקיבוצם תכונות טובות ראויות למלוכה בצדק. אמנם פעלו שני הכוחות על הבנים. נפק מני' מנשה ורבשקה. בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כ"א לפי ענינו המיוחד לו, השתדל הרבה להכשירם ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עז. כדחז"ל במ"א "וכי חזקי' לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד", וזה יובן בארכבינהו אכתפי' לבי מדרשא. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה...חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם....

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז היא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומית שנמשכת מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של ברכה, היינו שנביא ברכה לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבש לשבורי לב, ונזכה רבים לשוב מעון, ממדות רעות ודעות רעות ומעשים רעים...חיים של חילוץ עצמות, שנהי' מוכנים לפעול ולעבוד עבודת ד', ולא תהי' לנו למשא. ע"כ אמר רבי אלעזר זו מעולה שבברכות, כי תכלית כל הטובות היא עבודת ד' עצמה, כדחז"ל "במצותיו חפץ מאד", במצותיו ולא בשכר מצותיו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ז׳

הפעלים הטובים, כשימצא פועל חכם העומד בפרץ הדור וחפץ באמת לעשות טוב, צריך להרבות פעלים חדשים במקום שהם חסרים לגמרי. אף גם זאת להסתכל בפעלים הישנים שישנם במציאות באומה אבל הם מפוזרים בלא מרכז, ע"כ ילכו הרבה דברים לאיבוד, כי כינוס המרכז פועל כל טוב. והוא רבה פעלים חדשים, וקבץ הישנים אל מרכז אחד.

ברכות פרק ג׳ פסקה ח׳

במקדש ראשון לא היתה שנאת חנם ולא נפרדו כ"כ הכוחות. אבל עדיין לא עמדו אנשי כנה"ג שהרבו פעלים ותקנו תקנות רבות, וברכות וקדושות והבדלות, שהם בריבויים קבעו את התורה בישראל, א"כ הי' חסר במקדש ראשון מעלת ריבוי פעלים. במקדש שני, נתרבו הפעלים ע"י אנשי כנה"ג שהעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. נפרצה סוכת דוד ע"י שינאת חנם, והי' חסרון בקיבוץ הפעלים. אבל כמו יהוידע שהי' בתכלית השלימות בב' המעלות, בריבוי הפעולות וגם בקיבוצן, לא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. אף שהיו בב' המקדשים נביאים וגדולים וחסידים, מ"מ אין קץ לשלימות, ושלימותו בקיבוץ ב' המחסורים יחד לא הי' מי שהגיע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט׳

אמרו זה נגד ריבוי הפעלים וקיבוצם. לשלימות של הרבות פעלים לחדש דברים טובים ומתקיימים באומה צריך איש שיהי' גבור הנפש בפועל ומשתמש בגבורתו, תחילה בהנהגת עצמו, בדרכי קודש מופלאים. הוא יצלח לחדש פעלים טובים שצריך לזה גבורה ואמץ נפש. ומי שלא בא לתכלית מעלת הגבורה בהנהגת עצמו ברום המעלה לא יוכל לעמוד להנהיג עם שלם, ולהעמיד בהם פעלים חדשים. ולענין קיבוץ פעלים, צריך לזה כשרון סידורי נפלא. וזה הראה במה דתנא ספרא דבי רב, שארכו ענפיו ופארותיו רבו מאד. והוא כללם בכללים קבועים וקצרים, שלא יפול דבר מכל הפרטים והענפים, עד שיהי' אפשר לכוללו כולו בלימוד של יומא דסתוא, והיא הוראה נפלאה אל כשרון כח הסידור שבנפשו, שבזה הצליח לקבץ גם הפעלים ולסדרם לקיומה של תורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ז

שם צבאות מתיחס על שם הנהגה כללית שמתפשטת ג"כ בפרטיות ע"י הכנת המקבלים את ההנהגה. כמו הצבא שצריך שיהי' כולו מסודר ע"פ רצון המלך כפי משטרו של שר הצבא, אבל שמירת הסדר מונחת ג"כ בשכלו ויכלתו של כל יחיד מהצבא מצדו ע"פ רצון המצביא. והיתרון שיש בזה מה שכל אחד מהמסודרים הכלליים יש לו כח ושכל לשמור הסדר, הוא שאפילו אם יזדמנו כמה שינויים בצבא, כמו אם יבא גדוד חדש או איש חדש במערכה או יסולק אחד מהם, אם היו המסודרים טבעיים שאינם כלל בעלי שכל ויכולת להבין לסדר עצמם במערכה לרגלי כל שינוי אז תפסד כל המערכה, אבל כיון שיש להם שכל והכרה בפרטיות לכוין אל סידור הכללי אז כל דבר חדש שבא במערכה אינו משנה את הסדר, כי מיד הם מסתדרים ע"פ התנאי החדש....

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״י

יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ה

הסבלנות ושפלות הנפש הרעה והפחותה, הם שתי קצוות מתאחזות זו בזו אע"פ שהם סותרות זא"ז. הסבלנות היא מידה טובה ילידת הביטחון בד', אמנם לא יאתה להיות תוצאות הסבלנות שפלות ידים וחפץ שוה להשאר בכל רע ולא להשתדל להנצל ממנו, כי זו רעה חולה. ההתנגדות הטבעית שנתן ד' לאדם, להתאפק בכל עז לצאת ממצב רע מכל חלי רוחני וגשמי ומכל מחסור שיהיה, הוא אחד מהאמצעיים שעל ידם יבא האדם לצאת מצרתו. ומי זה יהי' החס על הסכל אשר לא יחוש לעצמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ס

אר"ח ב"א אמר רב, ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כו'. העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו. והנה בין כל כחות המציאות יש כחות פועלים וכחות נפעלים. מובן הדבר ששלימות הכחות הפועלים הוא שלא יהי' להם כל עיכוב ומניעה מלפעול פעולתם, ושביתת הפעולה הוא נגד חקם והפך עדונם. וכחות הנפעלים ענוגם הוא קבלת הפעולה והמנוחה, ואם מחסרון פועל בהם יצטרכו המה לפעולה, ה"ז הפך ענוגם. כן בנפשות, הנפשות שמטבען הן שקטות ונוחות להיות מתנהלות ע"י השפעת זולתם, אות הוא על טבען ותכונתן להיות נפעלות. ע"כ בבואן להשלמתן ראויה להם המנוחה, לבל תצאנה מחוגן להיות הן פועלות. אמנם ת"ח, המושפעים מכח עצמם ועומדים להשפיע ולנהל את זולתם, זאת היא עצם תכונת נפשם להיות פועלים. ע"כ עינוגם והשלמתם היא רק הפעולה התדירה והמתקיימת, שאינה נחדלת לעולם בכל הגוונים שיש להחיים. ע"כ תכלית עידונם היא התנועה המתמדת והפעולה שאינה פוסקת, "ילכו מחיל אל חיל" .

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

ביקור חולים הוא אות לנדיבות ולרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד

...במצות ביקור חולים מחוברת ההתעלות של המוסר וההכנעה הנכנסת בלב אדם מצד ראותו בעיניו את חלישות הגופניות ואיך שאין ראוי לעשות עיקר כ"א מעניני הנפש העומדת לעד, נוסף לזה מתעוררים כחות הרחמים והחמלה בעצם טהרתם. גם ההליכה לבקר את החולה מורה על הגברת מדת החסד והנדיבות, לא רק מצד הכמרת הלב הטבעית שמזדמן לפעמים גם אצל אנשים קשים, מפני שהאומלל בא לגבולם ועיניהם רואות בצערו, אבל כשהם לעצמם יותר היו חפצים שלא הי' בא אליהם ולא הי' לבבם מצטער בקרבם ולא היו מוכרחים להטריח עצמם או להוציא ממונם בעזרתו. אבל ביקור חולים הוא אות לרדיפת החסד, שהרי אין החולה יכול ללכת אל המבקרו עד שידריכהו מנוחה, כ"א המבקר מפני טוב לבבו ויראת ד' שבקרבו הולך לרדוף צדק וחסד. כשהאדם הוא נמצא כבר במצב רם כזה של עבודת ד' הוא אינו צריך לההגנה הלאומית, שאינו צריך לאמצעיים שיובילוהו אל המטרה, שהרי הוא כבר בתוכה….