"ידענו מההערה השכלית וההערה האלהית ששתיהן יחדו יבנו את מעלת האדם. אמנם כפי המדה הבינונית תשמש ההערה האלהית לעבודת המעשה, באשר מעטים יבאו למדה זו להכיר את יקרת ערך מעשי המצות, טעמיהן, והטובה הגדולה שהן מביאות לעולם, עד כדי מדה זו שימלא[ו] רגשי עז לרדוף אחריהן בעצם (טבען) [טבעם], כמו שטבע האיש המלא רחמים וחסד לרדוף לעזור לנדכאים ועשוקים ולחלץ עני בעניו. ע"כ תהי' ההערה האלהית משמשת לקיום המצות, ביחוד השמעיות, אמנם לרגשי הלב שעמהן והשמחה בעשייתן, באשר הנה דברי אלהים חיים שאין ספק שמביאים רב טוב וטובים לעצמם, בזה תועיל ההערה השכלית הרבה. אבל כשיעלה אדם למדרגה עליונה ורמה, אז יושקפו לו תעודות המצות בעצם זהרן, וקול ד' הדובר אליו מרגשי לבבו, יניעהו לכל מעשי המצות כולן. ובבאו למדה זו, אז יהפכו אצלו התכונות, כי כח הרגש העצמי ישמש אצלו להניעהו לקיום המצות בפועל, כי כבר אורו עיניו לטעם מתקן ויקרת תכליתן. אמנם השמחה הפנימית שבלבבו לא תסתפק בהתמלאה רק כפי אותה המדה שהוא מכיר את הדרן של מצות, כי בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות, מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע"פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותן התעודות שלנו הן נשקפות, אבל אנו רק את תיבותיהן נאמר, ולא נוכל להיות כ"כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכן.

סדר זרעים פסקה כ״בהעתק