יסוד השלום והאחדות

"יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר על פי שני מיני הערות: או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בנ"א, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאבינו שבשמים, ובאחדות ושלום בנ"א יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועליותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על חזק ממנו, אבל בהתאחד הרבים ע"י השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו. והנה פשוט שהמין הראשון של השלום לא יבנה רק ע"י ההכרה בכבוד שמים, וברוממות תכלית ההשגחה העליונה על המין האנושי...אבל האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה הוא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי...ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳העתק