" ... וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה. ובודאי המצורעין הללו שעל ידם נתגלגלה זכות השירה כדאים הם שירפאו ע"י הנחל היוצא מבית קה"ק, שיהי' לחטאת ולנדה. וכבר נרמז ענין הצרעת, בעת הבוסר שלא נגמרו הדיעות להבין ערכם הנשגב של ישראל, באדון הנביאים ב"הבא נא ידך אל חיקך", שאמר "והן לא יאמינו", ואצל מרים הנביאה בעת דברה על אחיה לאמר "הרק אך במשה". ומצורעים כאלה הנפגעים מדיעות דומות לאלו, המה בסוף מחנה ישראל ישכנו, ומשם ירגישו את כל הרעות הצפונות שע"י רוח הזמן היו מוכנים לבא להשחית ולאבד. אמנם ארון ד' השוה ההרים, וכל הרשעה כעשן כלתה, ונמסו הרים מדמם. "קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל".

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳העתק