ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט
בא להורות לנו, שנדע אל נכון עיקר התכלית של עבודת ד' שיוצאת מבתי כנסיות, דהתכלית היותר נשגבה בכל העבודה החלקית שכל אחד מישראל עוסק בעבודת ד', אינה נגמרת בעבודה הפרטית של כל יחיד, כי חפץ ד' ית' בעולמו יוצא דוקא ע"י כלל ישראל. ע"כ יסוד העבודה הוא הדבר המאמץ את כלל ישראל בסגולתו העצמית, שכל עבודות הפרטיות הנה כאברים אל הגוף הכללי הזה. והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות. ויותר צריך זירוז ערך הבתי כנסיות שמיוחדין לתפילה, שלא יחשבו רק כדבר מיוחד לעבודת ד', רק בשעת כניסתם בהם, כ"א לתן פרי בכל יתר חלקי החיים. והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונית כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשית של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו. ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות, כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהן הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.
ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳
כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות.
היא הוראה שאין רגש יראת רבו חזק בו, שאם היתה יראתו קבועה עמוק בלב הי' מרגיש בעצמו שמורא רבו יטרידהו מלכוין בתפילה. וכיון שמתפלל אחורי רבו, מורה בזה שאין יראת רבו עושה בקרבו רושם חזק, כיון שבנקל יכול להסיח ממנו דעתו, גם בעוד רבו לפניו. והנותן שלום לרבו, מורה בזה סילוק המורא במה שמשויהו לעצמו. אמנם יש אדם שנרדמת אצלו יראת רוממות רבו, ומיד כשיראה מצד הרב קירוב הדעת לו יורה הכנעתו, שמורה על הכרתו הפנימית בכבוד הראוי לרבו. ומי שגם בעומק הלב לא נמצא רגש כבוד ומורא הרב, גם אם יראה שהרב מקרבהו ומושכו אהבה וחסד, לא תסור עזותו ממנו, ע"כ המחזיר שלום לרבו כאחד האדם הדומה לו, ולא הועילה התקרבות הרב, שהראה לו להקדים לו שלום, לעורר בקרבו רגשי יראת הכבוד, הוא מורה שכבר רחק מאד מכליותיו רגש יראת הרב, שהוא יסוד ליראת ד' וכל מדה טובה. אמנם כ"ז עוד אין מורה על השחתה, שהוא יגדיל עקב על רבו. אך כיון שבא לפחיתות מדות הקודמות, יביא ג"כ להראות עזות נפש נגד רבו, אך בתחילה לא יחלוק על הדיעות והלימודים שהורה רבו מפורש, כי לא יעיז כ"כ, אבל יחלוק על ישיבתו של רבו, דהיינו על המוסכם מבני ישיבתו כולם שכך היתה כונת רבו בדיעותיו ולימודיו, הוא לא ישים לב לזה, ויהפך דברי הרב בדרך עקום להסכים לדיעותיו הבדויות. וכיו"ב מצינו בדורותינו מאותן שהתחילו לעקם דברי חז"ל שלא כהמוסכם בפירושם מכל חכמי ישראל, רק כדי להסכים לדעותיהם הכוזבות. והוא אות שבלבו כבר הוא מתקומם נגד רבו, ועז פניו מגלה בזה שאינו חש על הסכמת הישיבה בדעת רבו שהוא ודאי דעתו האמיתית, ואח"כ כאשר יבא להשחתה זו, יבא ג"כ לבדות דיעות חדשות שלא נמצא להן שורש וענף בדברי רבותינו מקבלי התורה, ויטעון שהן הן דברי תורה, וזהו שיאמר דבר שלא שמע מפי רבו. ושורש כ"ז בא מפני התכונה הרעה של עזות פנים ומיעוט הכרה בגדולת רבו, ושלא רק בגדולת רבו הוא מורד, כי הקבלה הנאמנה של תורת הרב היא תורת חכמים וקדושי עליון שנמשכה שלשלת קבלתן מקדושים ונביאים אנשי השם, שראוי להיות דבריהם עטרות לדורות הבאים אחריהם. ובהיותו מחסר טובה זו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, ע"י עקירת דברי הרב לגמרי, בחלקו עליהם בגילוי פנים. שמי שחולק על הקבלה בגילוי פנים זהו עיקר סילוק השכינה מצדו, ומי שעושה מעשים קרובים מביאים להרוס יסודות הקבלה והמסורת, גורם הוא לשכינה שתסתלק מישראל. שקדושתן של ישראל וכל מדותיהם הקדושות שנובעות רק מחוקי החיים של תוה"ק הכתובה ע"י ביאורה בתורה המסורה, שאינן נשאבות כ"א ע"י הוקירינו דברי רבותינו והגדילנו ערכם וכבודם בלבבינו ורעיונינו כאשר המה באמת, אז נקבל הלקח הטוב האמיתי מאבות התעודה והתכלית הנמשכת מקדושת תוה"ק והנהגתה תימשך לנו, שהיא השראת השכינה בישראל, כאמור ביעוד הטוב הנמשך לקיום התורה, "ושכנתי בתוכם וגו' ".
ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו
מחלוקת בסדרי החינוך ובית המדרש: רבן גמליאל מנע כניסה לבית המדרש ממי שלא הוכח שהוא מתוקן במידותיו, אף שכלפי חוץ הוא נראה צדיק, ור' אלעזר בן עזריה סבר שכל עוד לא הוכח שהוא מקולקל, חזקתו שהוא מתוקן. בכל מקרה מוסכם על שניהם שהנכנס צריך להיות צדיק במעשיו, לפחות כלפי חוץ, ו"נוטה לסבול עול תורה" (ומשמע מדברי הרב "אבל החולקים" שדעת ר' אלעזר בן עזריה היא דעת רוב החכמים, וכך כתב גם בפיסקה ח' "אמנם הרבים". ואולי הרב לומד זאת מעצם זה שהעבירוהו מתפקידו, וכן מדוייק מלשון הגמרא "סלקוהו", לשון רבים, ומהכרעת הגמרא "ולא היא". ראוי לציין שלא בהכרח מדובר על כלל בתי המדרש, אלא על בית המדרש העליון של נשיא הסנהדרין. סוג הפגמים במידות מבואר בפיסקה טז)
ר"ג הי' סובר שבעצם טבע האדם הוא עלול לכל חטא ועון, ע"כ רוב בנ"א צריכים הנהגה עזה ומקל חובלים כדי להדריכם בדרך ישרה. וממילא כ"ז שלא נתברר שהאדם תקן עצמו וטבעו לטוב, הוא עומד בחזקת גרעון של טבעו הגרוע, ע"כ אל יכנס לביהמ"ד כ"א כשיתברר שכבר נעתק מטבעו. אבל החולקים עליו סוברים, דהאדם עשהו ד' ישר, וכל זמן שלא קלקל טבעו בכל דבר פשע הוא עלול לכל טוב וצדק, ע"כ לעולם האדם כשנוטה לסבול עול תורה עומד בחזקת כשרות של מדות הגונות וא"צ בדיקה, ושיטת ההדרכה צריכה לפי זה להיות בנועם ורב חסד ואהבה. ע"כ כשנצחו בזה סלקוהו לשומר הפתח ונתנו רשות לתלמידים ליכנס, ואין קפידא במה שאין תוכו כברו בבירור. ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.
ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ז
סוג התלמידים שעליהם נחלקו רבן גמליאל ור' אלעזר בן עזריה האם להכניסם לבית המדרש (ראוי לציין שלא בהכרח מדובר על כלל בתי המדרש, אלא על בית המדרש העליון של נשיא הסנהדרין)
י"ל כי הרח"ו ז"ל חלק כל המדות הרעות לד' חלקים נגד ד' יסודות, והם: הגאוה, שיחה בטלה, התאוה והעצבות. אמנם יש להם ג"כ תולדות, וכשנדקדק בתולדותיהן נמצא כי העקריות שבהן הנה עוד שלש: הכעס, ושנאת הבריות והקנאה. ובאשר ר"ג הקפיד שיהי' הבא לביהמ"ד ידוע שתוכו כברו, היינו שזקק מדותיו, היו כתות רבות מבנ"א שכ"א הי' עלול לפי טבעו שיסתפקו בפחיתות מדה מיוחדת מאלו הד' מדות רעות הראשיות. וזה נרמז לת' ספסלי, יחס ע"ד הרגיל כל כת למאה ספסלי כי הרבה פרטים נמצאים בכל כת בחילוק פרטי בין ענפי המדות. וח"א ז' מאה ספסלי, ס"ל שדייקו ג"כ לעיין בתולדות המדות, בהסתעפותן, ששרשן הנה עם אבותיהן ז', ד' האבות עם ג' התולדות הראשיות. אע"פ שמנה הרח"ו בשעה"ק עוד תולדות, עכ"ז למסתכל נראה שהתולדות הראשיות הנה אלה הג', שאחרי שהוסר עול החיפוש והבדיקה נתוספו כתות רבות, שלא הספיקו עדיין לברר שלימותן בטהרת המדות הראשיות וענפיהן.
ברכות פרק ד׳ פסקה י״ז
באמת אפשר שמהרבים הנכנסים בלא בדיקה היו גם כאלה שאינם הגונים בתוכם, אבל התקוה הנכונה היא שיתאחדו עם הצדיקים והכשרים ועי"ז יזכו גם הם ויעשו תשובה ויתוקנו. והראו לו דמליין קטמא, ואפר אינו בר גיבול, להורות שלא יתדבקו לעולם ולא יתחברו יחד, כמדת הרשעים חלילה שנאמר בשש מהם נפשות. וע"ז אמר ולא היא, כי כיון שנתדבקו לתורה יתאחדו יחד, וע"י ההתאחדות יתוקנו בודאי.
ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח
והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה...ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי'.
ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ו
אביי ורבא שהיו חלוקים בהרבה שיטות וגופי הלכות, ודאי ג"כ היו ביניהם הבדלים בשיטות מוסריות ואופני החינוך בתורה ועבודה ושלימות רוחניות. כי המעשים והליכותיהם הם תוצאות מהדמות ויש להם יחש זה לזה, ובזה ודאי היו התלמידים שבישיבת אביי מחונכים ע"פ דרכיו ושיטתו. ובאשר האדם אין טוב לו לצאת מחינוך לחינוך, "וליוצא ולבא אין שלום" זה היוצא מתלמוד אל תלמוד, ע"כ גם בהיות התלמידים של אביי באים אצלו, צריך הוא להתלבש ביחש אליהם בערכו של אביי, ולרדת לסוף דעת דרכיו כדי להנהיגם על פיהם. וזהו דכסייה אבקא דאפדנא דאביי כלומר רשמים גדולים מדרכיו והלך נפשו של אביי, יהיו מתלבשים בהם לימודיו והדרכותיו ביחש לתלמידיו של אביי, שהורגלו בדרכו וחינוכו.
ברכות פרק ט׳ פסקה של״ב
שתי דרכי דרישת התורה בישיבת כרם ביבנה
ההלכות יהיו נחתכות בשני אופנים, או מצד הניתוח הפשוט שלהם בראיות נבנות ע"פ מדות התורה, או סברות שכליות פשוטות, מכוון לשופט שאמרה תורה לשמוע בקולו בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט. ועוד יש יתרון לגבורי כח עומדים בסוד עיקרי תורה, שלפעמים יגיעו הדברים לחתוך הלכות שבתורה ע"פ שרשי ידיעות כלליות מעומק טעמי תורה, אשר אמנם נסתמו לנו דרכיהם בפרט למעשה, אבל גלויים היו לרבותינו אלה, "אלה הדברים עשיתים, כבר גיליתים לר"ע וחביריו". ע"כ נמשלה ישיבתם לכרם שיש בו שני מיני שימושים בפריו, אכילת הענבים הפשוטה "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך", ועוד שימוש יותר נעלה, מעילוי ע"י יין הנעשה מהענבים מתוכיותם. הצד הראשון נערך נגד הדרישה הפשוטה שבתורה, והצד השני נגד הדרישה העמוקה והנסתרת מעיני אנשים שלא הגיעו למידה זו, נגד ערך הכהן הנזכר גם הוא בפרשת שופטים לשמוע לדבריו. והמתייחדים רק בעסק הדברים המיוסדים בעומק סתרי תורה קראום חכמי הזוהר בשם מחצדי חקלא. לעומת בעלי הכרם שבהם שתי האכילות עומדות לכך כדרכם, באה ההנאה של השדה דוקא אחרי רוב מעשה ועבודה של קצירה עימור דישה וטחינה. כן חכמת סתרי תורה תבואר רק ע"פ הישרה רבה בהכנות מרובות, וכשהם בעינם טרם נעבדו ונבררו לא יוצלחו להיות למזון רוחני נעים לעם. לא כן הקיבוץ על כללות התורה בכל דרכיה העיוניות והמעשיות, שנבנה לה מקום ביבנה, ע"פ עצת ד' להקים עדות ביעקב ולהאיר אור ישראל בשקוע שמשו הלאומי והמדיני, נקבצו שתי התעודות יחד העיון והמעשה. הכרם נעבד והענבים נאכלו גם הם לתיאבון ומשיב נפש כמו שהם גופי תורה והלכות מאוששות, גם הריקו מעליהם יינה של תורה, בעומק הגיון וחכמת אלהים.
סדר זרעים פסקה י״ח
מעלת התמיכה בלומדי תורה
לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ.
