"...ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה...גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם להשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר "ד' עמך גבור החיל", כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים מהן, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״אהעתק