"ע"כ אימתי ראוי להאיר באור הדעת? כשהוא יודע שיוכל להשפיע שיעור גדול של אורה שיספיק למלא את לבב השומע והמודרך, ולאמן על פיה את כשרון הרגשתו ומעשיו, דרך חייו ומדותיו. אבל ברקא יחידאה, שישמע דיבור אחד מפיץ אורה ולא יוסיף, והוא לא הוכן כלל לקלוט הדבר ולהתנהג על ידו במעלות הקודש, קשיא טובא ומזיק. וע"כ צריך זהירות גדולה בלימוד סתרי תורה ועמקי חכמה, להתרגל אל תכונת המקבלים, לטפחם ולאמצם בברקים מרובים שיאירו את דרכם, דרך הקודש, להיות להם לדרך ישרה בחיים בפועל ומעשה, ללכת בדרכי ד' הישרים, ולהוסיף אומץ בכשרון ודעת בתכונות יקרות ופעולות רצויות...ע"כ צריך שיהי' הברק מורכב ג"כ מחלקים מקלישים קצת את בהירותו, אבל ברקא חיורתא קשיא הוא, וצריך רחמים מרובים והצלחה גדולה איך להיות מודרך על ידו בעולם המעשה, שלא יהיו מושפעיו חלילה ממי שהציצו ונפגעו. כי רק בהתלבש אור החכמה בלבוש ההרגש הזך, אז יעצר המשכיל כח להכיר ממנה את התוך המתיחש לחיי הצדק ותורת האדם, להשכיל ולהיטיב בדרכי ד' ישרים, ויזכה לאחרית ותקוה ללכת באורח צדיקים ומסילת ישרים סלולה. עוד יש צד של זהירות בהשפעת הלימודים הפנימיים והמושכלים בתורה ובמוסר, בהשקפה ברורה על המציאות הגשמית והרוחנית, והשימוש בפועל בכל הפרטים המתיחשים לגבול חיי האדם, בגופו בנפשו ושכלו, שיש בכל הדרכה לימודית צד החיוב וצד השלילה. והנה בתארי האלהות השלילה בם עיקרית מצד ההשכלה הטהורה, אבל בלימודי המוסר וההכרה השלמה הקרובה לפועל מעשי, צריך לעולם צד החיוב להתגבר על צד השלילה. כי מגדרי החיוב תצא תורה מעשית הנותנת לאדם דרך טובה והגונה, מה שא"כ בההשכלה השלילית אם ימלא מוחו מושגים צרופים, עוד לבו ריק ונפשו חסרה...אלא שהברק הראוי הוא המתמיד ומעורר כפעם בפעם, וממוזג בבהירותו ע"י חלקים קרובים לאודם ושחרות, מצבעים המקבצים את הראות ומסגלים את הברק להיות לשימוש של אורה מעשית בפועל ובחיוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״אהעתק