שמירת סדרי הנימוס לעומת שמירת סדרי המוסר

"ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר...אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ההעתק