"והנה ראשית כל חמדה היא הענוה, ולעומתה הגאוה היא ראשית כל חטאת. פתח הגאוה הוא בהיות האדם מיחש לעצמו מדת האדנות כאשר ביאר החסיד בחוה"ל, ע"כ בתחלת הקיצו ופקחו עיניו ראוי שלא ימשיך על עצמו מדת האדנות, וראוי שיהי' עבד לעצמו. ותחת הרושם של הגאוה והשליטה על זולתו שתרשים עליו פעולתו הראשונה בהשתמשו בשמשו המשועבד לו מפני שינוי המקרים שבמצבו, תרשים המניעה מזה בנפשו הכנעה וענות צדק. ע"כ אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, כ"א בעצמך שמש את עצמך, פתח ציור הענוה בלבבך בראש הצעד של אורח החיים ליום הבא לפניך, כי אינך ראוי באמת שאנוש כערכך, נברא בצלם אלהים כמותך, יהי' מוכן לשרתך, ובכלל אין השררות נאה באמת כ"א לאדון כל המתנשא לכל לראש, ב"ה....

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״טהעתק