למה אכילת בשר אינה עוול כלפי בעלי החיים. המרכז של אכילת הבשר במשקל הצדק נמצא רק במקום החכמה, וביותר במקום שהחכמה מתאמצת להרחיב גבולותיה ולקנות לה ידיעות חדשות בתורה ודעת ד'. לאדם שהוא בעל רגש המוסר הנעלה של לב מתנה, רגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. יש מדריגות רוחניות גבוהות, שלפי בחינתן העוול והצדק נמדדים בשונה משאר בני אדם, והאדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום

" אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי הכתוב מאריך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך, אין לעמוד בזה נגד תאות הנפש. אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלימותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו. אמנם מצד ההטבה הגופנית לבדה עוד הי' בזה עול נגד הצדק בנוגע לבע"ח, אבל כיון שהחיזוק הגופני בכלל האדם יביא עמו בהמשך הזמן ג"כ חיזוק רוחני, ומאת החיזוק הרוחני יבא לבסוף התיקון הכללי של כל המציאות שיבא ע"י האנושיות, שגם בע"ח ישתכללו ויתרוממו על ידו, ע"כ גם להם יאתה לתן את המס הראוי למלחמת המעבר, עד שיבא העולם לתכליתו הנרצה. ע"כ המרכז של אכילת הבשר במשקל הצדק נמצא רק במקום החכמה, וביותר במקום שהחכמה מתאמצת להרחיב גבולותיה ולקנות לה ידיעות חדשות בתורה ודעת ד', שהוא הדרך המפולש לתיקון המציאות כולה באחרית הימים וגם בע"ח בכלל, וע"ז נסמך מאמרם ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר. ע"כ צותה תורה לתן מתנות מבשר החולין לכהנים מורי התורה ודורשיה, מה שלא עשתה כן ביתר המינים שאינם מהעקריים בכלכלה, כי רק דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, להודיע שאמנם הבשר יבא לתעודתו רק בהאכלו מחכמים לסעד הרחבת התורה והחכמה, שממנה תוצאות לשכלול המציאות בכללה. ע"כ באחזו תרי מתנתא דתורא, ביחוד בשר השור המוסיף אומץ בכח הבינה, כמאמרם ז"ל דלא אכילנא בשרא דתורא, להתנצלות על מניעת ההעמקה בעומק הלכה, אמר לגלות ביותר תכונת מתנות הללו ותעודתן שהיא לחזק הכחות השכליים ונתינת כח להולדת ידיעות חדשות ממקור התורה והחכמה. ע"כ מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה...רבא בר מחסיא בשמעו תשוקת רב חסדא לדבריו של רב, השכיל בערך התשוקה הזאת מצד כללותה, ומצד פרטותה הביא גם הוא מאמר כללי, הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו, מההוכחה דלדעת כי אני ד' מקדישכם, שהלימודים הכלליים שבו המה רבי ערך, כאשר ביארנו, ובכללם, שיש אמנם צורך במוסר הפרטי ג"כ, אבל במקום שיש מקום להתרחבות המוסר הכללי שיבוא באחרית התעודה הנצחית האלהית בעולם, צריך המוסר הפרטי להיות נדחה ממנו. ע"כ אף כי ינעם לאוהב טוב וחסד לעשות הטוב בלא שיהי' ממנה תוצאות להכרת טובה מצד המקבל, זהו מצד המוסר הפרטי, אבל כאשר הכח של הכרת טובה יביא את הטוב הגמור בעולם, לקדש את החיים ולהתרוממות ערכם, ע"כ ראוי יותר שיותן מקום לכח זה להתפשט אע"פ שלרגש המוסר הפרטי של מטיב הטוב יעיק בלבבו מעט. והיא ג"כ השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת, כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי....

שבת פרק א׳ פסקה י״טהעתק