"ולר"י לא היתה נמצאת כ"א התעוררות הטבעית לכל צרכי הגוף ולא היתה מתערבת עמה הדעת, ע"כ היתה תמיד במדתה הנכונה כי הטבע נאמן במלאכתו ולא ישנה תפקידו לא יוסיף ולא יגרע, כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והי' אז ראוי שמאכלו העקרי יהי' בלא יגיעה של חרישה וזריעה מחודשת, וכאשר אמרו דורשי רשומות שהי' סוף העץ הדעת להיות ניתר לאדם, שאחר שהי' קובע בנפשו יפה ההדרכה של ההתנהגות הטבעית בצרכי הגוף לא היתה הדעת שנמסכת בזה מקלקלתו כ"א מוסיפה בו עצמה והוד, והי' ראוי למצא מאכלו גם המעוררו, להיות ג"כ הנטיות הטבעיות באות בדעת ולא בטבע, ג"כ בלא עמל. והי' מין אילן, והעמל ישאר למטרות משמחות ומרהיבות נפש ביתרון הכשר כאשר יאתה לאדם מצד צורתו האנושית.
ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד
ספר: ברכות
פרק: ו׳ - פרק ששי
פסקה: ל״ד - במשנה. בירך כו' ועל פירות הארץ "בורא פרי העץ" לא יצא. פשיטא, ארנב"י, לא נצרכה אלא לר"י דאמר, חטה מין אילן היא, דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון ר"מ אומר, גפן הי' כו', ר"נ אומר, תאנה היתה כו'. ר"י אומר, חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן כו'.