ברכות פרק א׳ פסקה ט״ו
כשהאדם מלא באהבה הוא אינו חש בעייפות, והעבודה למען הנאהב נחשבת בעיניו כמנוחה
יל"ה הרי קיי"ל המושכר לחבירו וכש"כ לרבים, אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, וכעובדא דספרא דבאיש כו' ולא ינעור בלילות כדאי' בפוסקים, א"כ הרי אין לך מושכר לציבור כמלך, שעליו לעבוד עבודת הציבור, ואיך הי' רשאי לסגף עצמו בשינה כ"כ, וצ"ל שהיתה כ"כ אהבת ד' ית' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת הי' נחשב לו למנוחה עבודת ד' ולא הי' מרגיש בזה שום סיגוף, וזה הי' מה שאמר ולא חסיד אני, פי' עובד מאהבה, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו', שיהי' לבבם פנוי ומוצאים מנוחה לעבודת העם, ואני חצות לילה אקום, ואיני מרגיש עייפות בעבודת הציבור בעבור זה, והכל הוא מפני האהבה האמתית.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ה
מפרש אחת לאחת הסוגים של חסרון השלמות הנמשך מצד הכוחות הרעים. הנה מצד נפש האדם החכמה, הי' ראוי שתהי' אהבת התורה והחכמה אצלו בטבע. וכבר נודע מאמרם ז"ל, כי רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן, ולא הי' ראוי שיהי' מורגש דוחקא בבא העם לשמע דבר ד'. כ"א מנייהו, שע"י הכוחות הרעים הפועלים בטבע לקדר ולהחשיך אור אהבת התורה, ע"כ הוא מרגיש דוחקא, וכל מניעה קלה טורדתו. וה"נ בעסק המצות והטוב והחסד, הי' ראוי שלא להרגיש עייפות מצד טבע הנפש הטובה להשתוקק לדברים טובים, והני ברכי דשלהי, בהיותו רץ לדבר מצוה ולכל דבר טוב, מנייהו הוי.
ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״א
גם בזה הערה מוסרית נמצאת. מצב הישיבה, מצב מנוחה רצונית הוא, לא כמצב השכיבה שמורה ביותר על מנוחה הכרחית הבאה מצד עייפות וליאות. והנה העבודה ראויה לאדם תמיד, ביותר תתגבר החובה בשעה שיש לפניו חומר בלתי מעובד, המכריז ואומר קום עבוד והשלם. המשל הוא בבנין שהוא אחד מעקרי עבודת האדם בבנין הארציות המעשית. הנה יש כאן קורה, חומר ראוי לשכלול, לבנין לבנותו או לכלים לתקנו, אין מקום ראוי לישיבה של מנוחה רצונית. זמן החיים ועסקי החובות המוסריים הבאים בחוגו של אדם, כשהם בלתי גמורים כשצריכים עובד ופועל, הנה הקורות היותר חזקות בתביעה של בנין ושכלול, כ"ז שיש לפנינו הרבה ענינים בלתי משוכללים בחיי הכלל והפרט, ברוחניות ובגשמיות, אין מקום לישיבה, למנוחה של רצון .
