"החזיון הוא מתמיד, הגבורה אמנם היא ג"כ תכשיט נאה, ונחוצה היא מאד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם לעצמו ולזולתו. אבל לא הגבורה החומרית המגושמת כ"כ עד שתחניק את הכוחות הרוחניים, היא ודאי תפול לפני הוד הרוחניות...גבורה כזאת המבוססת על יסוד תגבורת כחות הנפש, השווירה אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכח הגבורה הגופנית הבנויה על אשיות התוקף הרוחני לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי. ומחי' בקרסולי' וקטלי', "אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת וגו' נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא". מעשה אבות סימן לבנים, כי קול יעקב יגבר על ידי עשו המגושמות, והתוקף הרוחני יתן עז, "ד' עז לעמו יתן", "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו", "והיו עמים משרפות שיד" ובאפס יד ישברו. הגבורה הרוחנית הישראלית הנה נגעה רק בקצה הגבורה המגושמת האלילית, שאמרה "אני ואפסי עוד", והנה כלה כל ממלכת אליל מחלק היותר הגון של המין האנושי שפגע רק בכחו של משה במגע קל, והרוחניות הבאה ממקור ישראל מפלשת דרכה, עד אשר "יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער", "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע".

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳העתק