פורענות

ברכות פרק ה׳ פסקה צ׳

מבואר ביותר, עפ"ד חז"ל חולין קכ"ז, שערוד נברא בנס בתוך נס לפורענות, א"כ כל כחו והוייתו אינו כ"א לענוש את הרשעים, ומה שנראה בערוד בגלוי ה"ה לכל המזיקים, שכולן לא נבראו בתכונת הזיקן כ"א לענוש את הרשעים. אלא שהערוד שאינו מכלל בריותיו של הקב"ה מששת ימי בראשית, וכל יצירתו אינה כ"א לעונש הפורענות, ותכליתו אינה כ"א בעונשם של רשעים, כיון שנשכו לאותו צדיק הי' בזה ההפך מסבת מציאותו, ע"כ מת אותו ערוד.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ז

מדה גדולה ראויה להקרא אותה שהיא ראויה להיות תכליתית ושלימות מצד עצמה. אבל דבר שהוא חסרון מצד עצמו אלא שהוא נעשה לתכלית הגונה, אינו ראוי להסמן בשם גדלות. ומדת הנקמה כיון שהיא רעה מצד עצמה, ואינה באה כ"א מפני ההכרח לאבד את הרשעים כדי לתקן עולם ולהניח לישרים מרשעתם וזדונם, איך תקרא מדה זו גדולה אם סימן ההנחה בין שתי אותיות ראוי להדרש כן.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ח

השיב שאין הדבר כמחשבת המקשה, שאבדן הרשעים איננו שלימות מצד עצמו כ"א מהיותו מוכרח לתקנת הצדיקים, שאין הדבר כן, כ"א איבודן של רשעים הוא שלימות בהנהגה מצד היושר האלקי. נמצא שמדת הנקמה גדולה היא באמת במקום הנחתה הראויה, וכחה כפול, שהיא שלימות מצד עצמה בהיות היושר האלהי נעשה להנקם מהראויים להנקם בהם, ועוד שמכשרת את הצדק האנושי ונותנת מקום לצדיקים להבנות מחורבנן של הרשעים "וחרבות מחים גרים יאכלו". ע"כ הן שתי נקמות, אחת לטובה לתכלית הטובה וההנאה של הראויים למדה הטובה שבאה מהפורענות של הרשעים, כענין "הופיע מהר פארן" שמפארן הופיע ממונם לישראל, והוא משל על כל טובה נמשכת להולכי בדרך טובים מחורבנן של רשעים מוחלטים. ואחת לפורענות שנאמר "אל נקמות הופיע", שהוא דבר של שלימות מצד עצמו, להנקם מהרשעים שהם ראויים לכך במשפט צדק של שופט העליון ב"ה. וכיון שיש בה כפלים בשלימות, היא באמת מדה גדולה ראויה להנתן בין שתי אותיות.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ו

...הזוגות המורים על אפשרות החלוקה וההתפלגות של מערכות כל אחת לעצמה מבלי קישור יסודי, הם מורים היזק ומגרים הפסדים דמיוניים. וביותר ראוי להזהר בזה בכוס הברכה, המורה על הרחבת החיים לכל תנאיהם, שיש בזה טוב נמרץ רק בהקשר הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים, שהם דרכי ד', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אמנם בהתפרד החבילה, וחפץ הרחבת החיים יהי' לתשוקה עומדת לעצמה, אז נכון מידה שבר שלפני גאון. ע"כ הוא נקרא כוס של פורענות, ואין מברכין על כוס של פורענות שהוא כוס שני.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״א

יש הבדל בפעולה שמחזה פורענותן של רשעים פועל על הנפשות, בין נפשות מוכנות לקבל מוסר והנהגה טובה אלא שסבות חצוניות הרחיקו אותם מהדרך המאושר, לנפשות שכבר התעצמו ברע ונטבעו בו. הנפשות הטהורות, אע"פ שמעדה רגלם מדרך הישר, בראותם בראות עיניהן פורענות ואבדן הרשעים, יתעודדו לשוב לדרך הישר וכבוד הצדק יזרח עליהם עוד הפעם כפי טהרת טבעם, אע"פ שעומם אורו אצלן בכח הסבות המונעות. אמנם הנפשות הרעות יש כח רק ביד הפחד מן הרעה לשום מתג להם שלא ישטפו בזרם הרע. אבל כאשר יראו בעיניהם את האבדון שבא כתומו, אז יחלש כח איומם, כי לעולם כח האיום הבא לאדם מיראת האבדון הוא גדול יותר מערך האבדון בעצמו מצד ערכו הגופני.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ב

...באשר לסדום היתה שיטה מדינית של שנאת החסד וקבעו עי"ז הנהגה מסודרת, א"כ מי שחלק עליהם אין די לו רק בשלילת שיטתם כ"א צריך להעמיד שיטה משוכללת ראויה להנהגה מדינית ע"פ דרכי החסד. וזאת היתה מדתו של אברהם שתיקן את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". ע"כ כשמברכים על זכרון רעת שלילת החסד הבא ע"י פורענות של אשתו של לוט, להורות על השנאה הראוי' לקבע בכל לב על כל הנהגה שתקום בעולם לדחוק את גבול החסד, ראוי להסמיך לזה מיד הזכרון של הצלת לוט הבא ע"י אברהם בערך זכרון.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ו

יוכל היות שתתגבר מדת הבטחון והשלכת היהב על ד' אשר לא תמו רחמיו בלב האיש ההולך בדרך הטוב והישר, עד שרעיונותיו יהיו תמיד במנוחה. כי גם אם תעלה על לבבו המחשבה פן יהי' עליו משפט אלוה על איזה מדרכיו אשר לא נכונים המה, הנה הוא במצב מנוחה ולא ידע פחד, כי נאמנה את אל רוחו כי כל אשר יעשה ד' הוא רק לטובתו ואשרו, ע"כ לא יבהילוהו רעיוניו כלל ומחזות מחרידות לא יעלו בגורל חלומותיו. אמנם הנפשות פועלות זו על זו בסגולה, ע"כ אחרים הקרובים אליו ויודעים הגיוניו, אצלם לא יוכל הרעיון להמצא כי כל רעה אשר תעבור על רעם יקבלוה במנוחה. ע"כ תפעול קרבת הנפשות לפעמים להחרידם ג"כ במחזה חלומותיהם ע"ד רעם אהובם, אשר ידעוהו בתכונת נפשו הטהורה כי דרכו לא זכה בעיניו ושע"כ אינו מתיאש מן הפורענות. והמורך הזה יפעול ג"כ פעולתו הטובה במצב המוסרי של כלל החבורה, כשישכילו לשורש כל ענין בחכמת לב ושימוש הגון, להתעורר לחזק ידים ברב אומץ בדרכי טוב ויושר.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...וכל אלה יוכלו להיות לסיבות המכירות את החולי כדבר שכבר עשה את תכליתו, ויוכל היות שהמצב הרע לא יעמוד כ"א בשיהיו לו כל סבותיו ובהחסר אחת מהנה כבר הוא מוכן לחזור לטובה. מה שא"כ מצב הטוב, הדעת נותנת שכ"ז שכבר יש לו איזו סבה ראויה הוא מתמיד ולא יסור כ"א באשר תהי' נאפסת כל סבה, וע"ז שנינו מדה טובה מרובה ממדת פורענות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

...וכבר הי' לחז"ל ציור השלילה בצבע הירוק, באמרם: קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, היינו שלילת המציאות שהיא מגדרת את עצם המציאות. וכבר הרבו חזון ע"ז גדולי חכמי לב, שנאמר משום זה בפורענות "ונהפכו כל פנים לירקון", ע"כ ברקא ירוקתא הוא ג"כ קשיא" .

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ד

ע"פ התכונה המתגלה לעינינו במדרגת היצורים, אנו רואים שכל יצור שהוא עומד במעלה יותר עליונה במדרגת היצירה מתכנס כח החיים שלו ביותר למרכז אחד. ע"כ הוא נח לקבל הפסד ממי שהוא במדרגה נמוכה ממנו, עד שהדבר מתגלה בבע"ח הפחותים מאד שאפילו תנתחם לנתחים לא תקח מהם את כח החיים שלהם. וממילא מובן שבמי שעומד ברום מעלת היצירה היותר רמה, שהוא האדם, שענין המרכזיות ביחס לכח החיים שלו עומד בערך מדוייק מאד. והנה מה שיש שייכות להתעלות הבריאה אל המרכזיות, הוא מכוון אל הסדר הנאמר בתורה, שכל המאוחר ביצירה בבע"ח הוא יותר נחשב וחזק בכח החיים שלו. ובאשר האדם הוא אחרון ליצורים, הוא מתרכז בכח החיים יותר מכולם. כי הנקודה היסודית של קיבוץ המרכז תהי' משוכללת כשכבר קדמו לה כחותיה הפרטיים. ע"כ מתוך שהוא אחור למעשה בראשית הוא קדם לפורענות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ה

ההבדל בין סדר פורענות חטא אדם הראשון לסדר פורענות המבול

יש הבדל בין נפילה וירידה מהמעלה, לכלי' ואיבוד גמור וביטול החיים. המעלה היא כפי הנוהג נמשכת מרמי המעלה אל הירודים מהם. ע"כ כאשר יביא הצורך להקטין מעלת הכלל, אף כשמקטינים מעלת הגדול, עדיין אינו מורגש אצלו תיכף, כי עדיין יש לו שיורי כח ומעלה ממעלתו שקדמה. אבל המושפעים ממנו, שהם אין להם מעצמם יתרון הם ירגישו מיד [את] הירידה, ואח"כ יתחילו להרגיש הרבים מהם במעלה והשפעה, עד שירגיש גם המנהיג המתרומם עצמו ג"כ, כי מתחילה יאבד כל נמצא כחו להטבת זולתו, ואח"כ יאבד עניני המעלה מה שנוגע לעצמו. ע"כ בקללה דנחש שהיא איבוד מעלה, היה הסדר הנהוג התחלה מן הקטן. לא כן הוא באיבוד ונטילת החיים, שכל מי שמעלתו יותר רמה הוא מתיחד יותר במרכזו, כאשר ביארנו. ע"כ כיון שהפגע נוגע אל המרכז כבר חייו נטולים. ומי שהוא שפל במעלה אין המרכז תופס [בו] כ"כ מקום, ע"כ מתאחר כח החיים שבו להנטל. ע"כ באיבוד המבול, הסדר הנכון המיוסד הוא ברישא אדם והדר בהמה....

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ט

הנוטל את התהילה ונותנה למי שאינו ראוי לה, הרי הוא נוטל כח מכוחות המוסר שהעולם צריך לו ומחלישו, ובודאי הדין נותן להיפרע ממנו בתור מזיק את הרבים ומונע הטוב מהם.