פרישות

ברכות פרק א׳ פסקה ט״ו

הסתגפות ומניעת שינה לעוסק בצרכי ציבור

יל"ה הרי קיי"ל המושכר לחבירו וכש"כ לרבים, אינו רשאי לסגף עצמו שלא יחלה ויתבטל מעבודת הציבור, וכעובדא דספרא דבאיש כו' ולא ינעור בלילות כדאי' בפוסקים, א"כ הרי אין לך מושכר לציבור כמלך, שעליו לעבוד עבודת הציבור, ואיך הי' רשאי לסגף עצמו בשינה כ"כ, וצ"ל שהיתה כ"כ אהבת ד' ית' בלבבו, עד שמחמת אהבת השי"ת הי' נחשב לו למנוחה עבודת ד' ולא הי' מרגיש בזה שום סיגוף, וזה הי' מה שאמר ולא חסיד אני, פי' עובד מאהבה, שכל מלכי מזרח ומערב ישנים כו', שיהי' לבבם פנוי ומוצאים מנוחה לעבודת העם, ואני חצות לילה אקום, ואיני מרגיש עייפות בעבודת הציבור בעבור זה, והכל הוא מפני האהבה האמתית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ג

תוכן התשובה הוא בשני ענינים: להשיב את אבידת רגשותיו הטובים שנפרצו גדריהם, ולזאת תועיל הפרישות מההנאות החומריות ודרכי העולם, שיתבונן בדרכי המוסר והעבודה ליסר נפשו באהבת השם ית' ויראתו....

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ב

מי שאין לו מים מקנח ידיו בצרור כו'. רמז לדבר עיקר טהרת התשובה הוא ע"י המים מי התורה. אמנם מי שאין לו תורה, הוא צריך טהרה של סיגופין ויסורין ומרירות, נרמזין בצרור וקיסם ועפר וכל מילי דמנקי, היינו פגעי הזמן הקטנים עם הגדולים, כענין אם ת"ח הוא יעסוק בתורה ואם ע"ה הוא ישפיל דעתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״א

לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עוה"ז, בחיים המדיניים ובהם הוא מלא רצון ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמדתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם ע"י פרישותו לא יקנה קדרות הנפש, רק שתהי' נפשו מלאה אורה וצהלה. כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה, ויהי' אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים, אז יבא לשלימות האמיתית. וזהו שתהי' תורתך אומנותינו, ובהיותינו נתונים במעלה העליונה של הפרישות, שלא נצטרך להתעסק בעסקי העולם והחושים, לא ידוה לבנו מחסרון הטבעי של חבורת עסקי חיי עולם. ואל יחשכו עינינו מערגן ליזון במנעמי החושים, רק תהי' פרישתינו באהבה ורוממות הנפש.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ג

שתהי' יראת החטא מעורבת עם החיים. שישנם אנשים שיש בהם יראת חטא אבל אינה חזקה אצלם, ע"כ בהיותם מתרחקים מהמון החיים והמונם יהיו יראי חטא. וכיון שיבאו בחברת החיים, להתעסק במסחרים גדולים ובמדעים שונים, תסור מהם יראת חטא, מפני שאין יראת חטאם מגובלת יחד עם חייהם. ע"כ בקש על חלק טוב זה, חיים שיש בהם, בתוך החיים עצמם, יראת חטא. וכענין "אתהלך לפני ד' בארצות החיים - זה מקום שווקים" .

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

וכד' הרמב"ם ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

יש הבדל בין ההנהגה המוסרית הראויה לאיש ישר בינוני, אשר אמנם כבש דרכיו בהסכמתו ללכת בדרך הטוב והישר, אבל לא התרומם עדיין בשכלו לקדש טבעו להשתמש בכל כח, רק כפי צד השכלי שבו, כ"א את הדברים שהם גורמים להדרכה טובה אותם יבחר להתקרב להם, והדברים שיוכלו לעורר נפשו לצאת מהשורה הישרה מהם יברח, [לבין] (ל)האיש הגדול מאד, אשר התרומם להעלות חושיו וכח ציורו למעלה שכלית, הוא ימצא בכל ענין רק את הצד המחוכם שבו. החושים אינם משמשים אצלו בשביל הנאת ההרגשה, כ"א בשביל הידיעה השכלית הבאה מהם. וכבר כ' גם מפילוסופי האומות, שהחכם ישתף באכילתו דעת משפט הטעמים, והידיעה לצייר אמתת תכונת הטעם, שהיא הנאה שכלית, היא עקרית אצלו, יותר ויותר באין ערוך מהרגשת הנאת האכילה. והנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. ולפעמים מרוב הרחיקו ללכת בדרך הפרישות, יאבד ממנו חוש הכרת ערך היופי. אמנם הגבור וחסיד עליון אשר גבר בשלימות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלימות. ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא כפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ב

מדרכי השלימות היא כניעת החומר. אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזרי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. ע"כ ביום התענית, שכוחות הגוף נכנעים, ראוי להשיב שמחת הנפש ע"י קורת הרוח הרוחנית של הדרת הטבע הכללי, שהאור ובהירות הרקיע מביאים לצהלת הנפש הזאת. וכדי להודיע יסוד זה שאין חפץ בתענית להכניע ולהשפיל כוחות הנפש כ"א [את] הכוחות החומריים, ע"כ ביומא דעיבא לא גזר תעניתא, כאמור "סכות בענן לך מעבור תפילה". כי מתנאי התפילה השלמה היא השמחה, והיא באה ע"י חוזק כוחות הנפשיים ומלוי אורה בנפש. כמו כן כל דרכי העבודה הם מיוסדים על פרישות ממותרי הגוף והשליטה הנפשית להנהיג את הגוף וכוחותיו ע"פ השכל האמיתי, אבל עם זה תעז החכמה לחכם ו"אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". וכמש"כ "מתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש", וכד' הר"י בשע"ת בזה להרחיב נפש האדם ולאזרהו שמחה ממעשי ד' הגדולים משמחי לב.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ז

כבר ביארנו, שפעולת התפילה צריכה להתפשט לא רק על זמנה בלבד, כ"א שע"י התרוממות והתקדשות הנפש שבתפילה יתקדשו כל ארחות החיים, שכולם יהיו קדושים והולכים לתכלית האמת והצדק, "בכל דרכיך דעהו". וע"ז תשמש ישיבת השעה שלאחר התפילה, לקשר ציורי מדעו ורגשותיו הרמים בשעת התפילה עם דרכי חייו הגשמיים כולם. וזוהי מדרגת הישר שאיננו פורש מעסקי עוה"ז כ"א עושה בהם ומרחיבם, מגדילם ומאדירם, לתכלית ההצלחה האמתית. והיא היתה מדת האבות כפי שמסופר בתורה מעסקיהם הגשמיים, כד' חוה"ל בשער הפרישות. וכבר אמרו חז"ל שאברהם יצחק ויעקב נקראו ישרים. כי זאת היא מדריגת הישר, שלבו שמח בכל טוב שהשפיע ד' הטוב בעולם, "ולישרי לב שמחה", וטהרת נפשו ותומתו תנחהו להיות משתלם מכל דבר, ומוסיף בישובו של עולם ושכלולו ועם זה יוסיף שלימות והצלחה אמיתית, והיינו מפני שארחות חייו קשורים יפה בציוריו המדעיים ורגשותיו הנעלים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם. וכן הדבר נוהג בכל החמדות שבעולם, שיש מהן שמנעימות את החיים החיצונים ומהדרות אותם, אבל לפעמים ישחיתו חלק החיים הפנימיים. ע"כ אין העצה הגונה (לא מי) [למי] שסובר שראוי להנות מהם בכל אופן למען הגיע אל התועלת החיצונית, ולא ישום לב אל ההיזק הפנימי שבא לרגליו. כי הלא ינהם באחריתו, בראותו שרק פרח והידור נאה שהוא ציצת נובל קנה לעצמו, ואבד עז חיים של עז והדר נצחי. אמנם גם הממאנים לנגע וממאסים בתועלת החיצונית ג"כ אין הדבר הגון, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו, וכל הדברים שיש בהם להרחיב דעתו של אדם לפאר חייו ולהדרם יש בהם מהשלמות הראוי' כפי ערכם. אלא שראוי לקחת הדברים, אבל בעצה נכונה, שלא יזיק החסרון כ"א יועיל הצד המועיל, כדרך העצה בדברים הגופניים שהורו חז"ל שמזיקים מצד א' ומועילים מצד אחד....

ברכות פרק ז׳ פסקה ה׳

מדתו של ר"ז היתה הענוה בתכליתה, ע"כ החזיק עצמו כאילו הוא רחוק מהשלימות הראוי' בעבודת ד' ובמדות טהורות, וע"כ בחר לו לעצמו דרך הסיגוף כדמסופר בפ' הפועלים עליו ז"ל. והי' הרמז מה דחריך שקי', שהגוף אמנם הוא בערך רגל אל הנפש האלהית, ואם ירבה האדם לסגפו תהי' הנפש מחוסרת מעמדה הנכון לה. ע"כ היתה הוראה לו ע"ה שישוב לדרך האמצעי ולקבע בדעתו שאיננו צריך עוד לסיגופים כאלה מחלישי הגוף כריבוי התעניות. ובאשר יסוד הדבר שלא זכה נפשו בעיניו, בא מטהרת הענוה, ע"כ קראוהו קטין, ע"ד דחז"ל ביקטן, ולמה הי' קורין אותו יקטן, מפני שהי' מקטין את עסקיו, והיינו ממדת הענוה המשובחת מאד. אמנם בהיותה עוברת קצת על המדה, כדרך החסידים השלימים, להיות נוטה קצת אל צד הטוב שבמדות הטובות, כד' הרמב"ם בה' דיעות, ע"כ שלבו עם זה השם זכרון העובדא דחריך שקי. ואולי עלתה מחשבה בלב ר"א כי שורש חליו כעת בא ג"כ מהדרכתו הראשונה בהרחיק עדני הגוף יותר מדאי, ע"כ להורות לכל שאין זו הדרך הראויה ביחוד לחכמים עובדי עבודת ד' ועוסקים בתורה, כדחז"ל האי (צורבא מרבנן) [בר בי רב] דיתיב בתעניתא כו', ע"כ יעביד יומא טבא לכולהו רבנן להראות כי לחכמים אין ראוי' זאת הנטיה שמחלשת את גופם. ודייקו בלשונם אתפח עביד סעודתא לכולהו רבנן, יומא הטבא הי' העיקר בסעודתא לכולהו רבנן, להורות שהדרך הכבושה לעמלי תורה היא לאכול ולשתות ולעסוק בתורת ד' בבריות גופא. והנטי' היתירה, אם שבאה לחסיד מצויין לרגלי טהרת נפש נפלאה, איננה הדרך הכבושה לרבים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

היחס להנאות הממוצעות

אם שדרך הסיגוף והנטי' מהנאות עוה"ז בנטי' אף לשם שמים לקצה אחרון ביותר אינה דרך כבושה לרבים, מ"מ נראין הדברים שלא ימלט שלא ימצאו אנשי שם יחידים, גבורי כח ועז נפש, שהם מרגישים בעצמם שלהם נאה גם דרך כזו הבלתי רגילה וכבושה לאחרים. ע"כ ר"ז לעצמו התנגד כשהוא לעצמו, למטרת סעודה זו, שבאה לעקור שלא יעלה על לב איש זה הדרך שברר לעצמו כלל, והוא ע"ה ס"ל דעדיין הדבר אפשר להיות מועיל גם נחוץ ליחידים, כי דרכי ההדרכות המוסריות רחבות ושונות בערך נפשות האדם ותכונותיהם. ע"כ אם כי לא חפץ להתנגד בגלוי מפני המוסר והכבוד, גם שעכ"פ נתן צדק לר"א בכלל המחאה שאין זאת דרך שרבים יוכלו ללכת בה, אבל להראות שגם הוא חוזר בו, ושהדרך ראוי' שתעקר מכללות דרכי עבודת ד' ושלא תמצא במציאות, זאת לא חפץ, ע"כ השמיט עצמו מקחת חלק רשום בסעודה זאת, לבצע או לברך. שאמנם לפי שיטת ר"א, שגם ר"ז עצמו ראוי שיפעל בסעודה זו להורות על החזרה מדרכו, הי' נחשב ר"ז לבעה"ב ועיקר שבסעודה עד שראוי לו לברך. אמנם הוא ע"ה, ר"ז לעצמו, חשב עצמו בסעודה זו כ"א כאחד האורחים, מאחר שיסוד המטרה של זאת הסעודה אין דעתו כדעת בעל הסעודה לגמרי. והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעשה כ"א בעיון והשקפה, מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה. והוא אם יש לתן ערך להנאות החיים מצד עצמן, חוץ ממה שמובילות אל תכלית יותר נשגבה ממה שהן עצמן נערכות, או שההנאה לעצמה אין לה כל ערך, ואולי ראוי לחשוב אותה למשא וטורח לבעל נפש משכלת. והיתרון הוא רק מצד התכלית האחרונה הבאה ע"י לקיחת החלק בחיי הגוף לדרכי היושר ודרישת החכמה שהוא יסוד שלימות האדם. ע"כ לפי הדרך האחרון ראוי לשלב הבוצע והמברך באיש אחד, להורות שהבציעה מצד עצמה שבאה מצד ההנאה, וכמו שביארנו בריש פ' כיצד מברכין, איננה התכלית כ"א בהיותה משגת התועלת. ומובן שהנוטים אל צד הפרישות משקיפים בזה האופן על החיים וההנאות הגופניות בתור הכשר והכנה. אמנם ר"א ס"ל דעונג החיים בדרך השוה בעצה ובחכמה, הוא דבר נכון וטוב ג"כ מעצמו, לקבל חסד ד' וטובו בכל דרכי הטוב שמטיב לבריותיו. וכענין ר"א דמצמית פרוטה וזבין מכל מין ומין, דסובר דיש דין וחשבון על כל מה שאפשר להנות ואינו נהנה, זאת הדעת פונה להחליט כי ההנאות הממוצעות הגופניות הן ראויות לכבוד ג"כ מצד עצמן. ע"כ אין חובת הבציעה להיות קשורה אל הברכה הבאה על התועלת, כי גם לעצמה יש ענין, להתענג על ד' ועל טובו באורח משפט, ע"כ ס"ל בעה"ב בוצע ואורח מברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳

הפרוש צריך יותר זהירות מהתעלמות מצרכי זולתו

יסוד המאשר את דרכי ההנאות הגופניות לדרך טובה, הוא שע"י היותו נהנה ורואה חיים טובים בעולמו יחפוץ להטיב בהם ג"כ לזולתו. וזה הוא יסוד מדת החסד והרחמים המתאמצת בנפש לרגלי פעולותיה הטובות להרבות הנאות זולתו ושמחתו בחיים. ע"כ בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, להורות כי ראוי לשמח על ההנאות הגשמיות שתמצא ידו להיות מהנה את זולתו בכל עז והרחבה. וזה ראוי להיות יסוד ג"כ להנאות עצמו, כי בהיותו רחוק מן החיים אין הדרך רחוקה שיתעלם ג"כ מצרכי החיים של זולתו. ואם שהאדם אפשר שיכול להעביר דרך הנאות העולם על עצמו, לתכלית נטי' רמה, אבל רב בנ"א הראויים ומוכנים להיות נהנים מאור החיים של עוה"ז להם אי אפשר לחוב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

אכילת בשר נועדה לחזק את הגוף, שנחלש בגלל חולשת הנפש. חובת שמירת הגוף ומילוי צרכיו

...אכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב: "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות: "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם, על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא. עכ"פ אכילת בשר חי הוא הצד השפל של התכונה האנושית, בניגוד להצד המעלה שתביאהו אכילת הפת. ע"כ אין מניחין בשר חי על הפת, שהפת הוא האות על החיים התרבותיים המוסריים, היפך הבשר החי שהוא הוראת הפראות. אמנם המנהג התרבותי לתקן המאכלים שהתחלתם היא הפת, נהפך לרועץ אצל מי שמשתמש בו שלא כדרכו, שמוציא את האדם מתכונתו הראויה להסתפק במה שיספיק לו, וע"י השכלתו להשתדל בתקנת המזונות ותיקונם בא לבקש מותרות, עד שלא יספיק לו אכלו לשבע נפשו, והובלט זה הקלקול ביותר בשתי', כסיפור התורה בנח. ע"כ אין מעבירין כוס מלא על הפת, מילוי הכוס כפי הרגיל הוא במשקה הנשתה שלא להכרח, כי בשתיית המים לצמאון אין מקפידים למלא הכוס, להורות שמכבוד הפת הוא שיביא לתכונה הראויה לאדם, לאכול לשבע נפשו ולשמח בהשלמתו האמתית. והנה מסעיפי כבוד החיים, הוא הזהירות למלא את כל הנחוץ אל חיי הגוף, שלא כדעת המואסים בחיים שימנעו מהגוף גם את הדברים הראויים לו. וע"ז יתעורר במה שאין זורקין את הפת, כלומר שלא להרחיק את המוכרח, כעין הלחם שעליו יחי' האדם, ככלי אין חפץ בו, כ"א לאהוב ההתעסקות בכל הדברים המביאים להשלים צרכי האדם וחסרוניו הראויים ע"פ מדה נכונה. אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

אמנם כשהשעה לא תספיק, או המקרים לא יפיקו להוציא את המערכה המוסרית אל הפועל מכח הכרה פנימית עצמית, אז יעזר בראיות מדברי תורה שיביאוהו להשוות מדותיו, להנזר מן ההפרזה של העדר חמדת החיים הכשרים ושמחתם, שסופה להביא לידי התיאשות מכל מוסר והדרכה טובה, כשיקפוץ עליה הכרח החיים לדחותה בלא סדרים..."יגער ד' בך השטן", בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית וכל סדר הגיוני, הוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ, "ויגער ד' בך הבוחר בירושלים", נגד כשלון של שמחת החיים הבאה לרגלי ההתיאשות היתירה שמביאה לידי כל קלקולים מוסריים, ולעקור את התועלת המוסרית היוצאת מזכרון המות, שהחי בחיים אנושיים שכליים מלאי עז, יתן אל לבו ויישר דרכיו ויקנה קנין טוב להשכיל ולהיטיב, בירושלים, שמה הכין ד' להיות מקור נפתח לממשלה ומלכות צדק, להוד וליופי, לשמחת החיים "משוש לכל הארץ", ולקדושה ולפרישות מכל שמץ דופי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ב

צמצום החיים או הרחבתם

יש שמצעיר את רגשות חייו ומקטין מאויי נפשו, מקוצר רוח וחסרון ידיעה והרגשה בנועם החיים, איש כזה אינו פועל גבורות ואינו יודע את ערך החיים. ע"כ רק בזאת תבא האהבה השלמה לגבולה, בהיות רגשי החיים וחפץ הרחבתם, כשהדרכים המובילים אליו המה מתאימים לחפץ ד', להתכלית הכללית המאושרת והטובה, יקרים בעיניו. הקנינים המה המושג של הרחבת החיים. הנפש המואסת בהרחבת החיים, ושאינה יודעת את רגשי החיים לעמקם ולאמתתם, לא תוכל להתפשר עם השכל הישר והבריא, באהבת הקנינים. כמה יש צורך לאדם לחיי נפשו, אם יביט רק אל צמצום החיים, וכמה מתרחבים החיים בכל משאלותיהם הרחבים ע"י הקנינים, ע"כ הם נקראים מאד, "מאדך", שהם בנויים רק על ההפרזה והמאודיות שבחיים. ע"כ האיש שהוא גדל דעה וכביר כח לב, איש חי רב פעלים, הוא לא יזעיר נפשו בשביל התכונה של מסירת נפש באהבת השם יתברך הטהורה, כ"א יהיה מלא חיים בכל הרחבותיהם, ומתוך שהוא מכיר את החיים וחשיבותם, הוא מכיר את רוממות ערך הכלל וערך המשפט הראוי לאהבת השכל והיושר, ע"כ יתנדב לאהבת ד' אפילו נוטל את נפשך. וממוצא דבר בא לידי המדה הנפלאה, שבכל מדה ומדה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד, הודאה מאודית תבא מנפש מרגשת ושואפת. הנפש שהקמיטה כוחותיה לא תתעורר בהודאה של מאד, כי הולכת היא כצל בנטותו ולא תרגיש לא את עומק הטוב ולא את עומק הרע, לא את העונג ולא את הנגע. ולא זאת היא תכונת המסירת נפש הבאה לקדושת השם ית' מגבורי כח עושי דברו, ולא מנפש שאופלו השקפותיה על החיים יתכונן המין האנושי ברוממות מוסרו, כ"א מנפש חיה ערה ובהירה המרגשת בהרגשה חודרת את הטעם של הטוב והרע, את העדן והשמחה, ואת המרירות של הרע והמות, המחסור והשיפלות, אשר כגדולת ההרגשה כן תהי' גדולת הגבורה והאהבה אל הצדק האמת והמישרים שיסודתם בטובה הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ג

ביטול הרגש עד שלא יבחין בין טוב לרע ולא יעריך כלל ערך עצמותו הפרטית אינה ממעלת הנפשות, ולא זאת היא התעודה הראויה לאיש המעלה, כ"א ידוע ידע האיש המשכיל את הטוב ואת הרע, את נועם הטוב והחיים העושר והכבוד, ואת מגרעת המחסור וכל רעה בחיי ההוה לכל פרטיהם, ויעריכם בערכם הראוי ולא יקטנו בעיניו. אמנם ידע ג"כ שיותר מכל אלה באין ערוך שוה הוא הטוב האלהי והיושר השלם של ההנהגה העליונה, ששוה להימסר אליה בכל לב ונפש.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

היחס לאכילת בשר, וטעם שאין להתנזר מאכילתו

אכילת הבשר היא מרוחקת קצת אצל התורה, ולא דברה בה תורה אלא כנגד יצה"ר שהרי הכתוב מאריך, "כי תאוה נפשך לאכול בשר", דוקא כשתתאוה נפשך, אין לעמוד בזה נגד תאות הנפש. אמנם היסוד הכללי שעל ידו ראוי הבשר להיות למאכל לאדם, הוא מפני שלפי מצב האדם וחלישותו לא יוכל להשתלם היטב בשלימותו הגופנית והרוחנית אם ינזר מאכילת בשר המחזק את כוחותיו. אמנם מצד ההטבה הגופנית לבדה עוד הי' בזה עול נגד הצדק בנוגע לבע"ח, אבל כיון שהחיזוק הגופני בכלל האדם יביא עמו בהמשך הזמן ג"כ חיזוק רוחני, ומאת החיזוק הרוחני יבא לבסוף התיקון הכללי של כל המציאות שיבא ע"י האנושיות, שגם בע"ח ישתכללו ויתרוממו על ידו, ע"כ גם להם יאתה לתן את המס הראוי למלחמת המעבר, עד שיבא העולם לתכליתו הנרצה. ע"כ המרכז של אכילת הבשר במשקל הצדק נמצא רק במקום החכמה, וביותר במקום שהחכמה מתאמצת להרחיב גבולותיה ולקנות לה ידיעות חדשות בתורה ודעת ד', שהוא הדרך המפולש לתיקון המציאות כולה באחרית הימים וגם בע"ח בכלל, וע"ז נסמך מאמרם ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר. ע"כ צותה תורה לתן מתנות מבשר החולין לכהנים מורי התורה ודורשיה, מה שלא עשתה כן ביתר המינים שאינם מהעקריים בכלכלה, כי רק דגן תירוש ויצהר מתחייבים בתרומות ומעשרות מן התורה, להודיע שאמנם הבשר יבא לתעודתו רק בהאכלו מחכמים לסעד הרחבת התורה והחכמה, שממנה תוצאות לשכלול המציאות בכללה. ע"כ באחזו תרי מתנתא דתורא, ביחוד בשר השור המוסיף אומץ בכח הבינה, כמאמרם ז"ל דלא אכילנא בשרא דתורא, להתנצלות על מניעת ההעמקה בעומק הלכה, אמר לגלות ביותר תכונת מתנות הללו ותעודתן שהיא לחזק הכחות השכליים ונתינת כח להולדת ידיעות חדשות ממקור התורה והחכמה. ע"כ מאן דאתי ואמר לי שמעתתא חדתא משמיה דרב יהיבנא ליה....

שבת פרק א׳ פסקה ל״ו

...לשון חכמים הוא, לא מתענה אנא, שיורה רק על הפעולה של שלילת האכילה, שאינה נחשבת לעצמה מאומה, כי לא תחפוץ תורת ד' התמימה בסיגוף האדם וענותו [את] גופו, כ"א לצד המטרה של התרוממות כחותיו כולם בהתנערם מעפר גסות החומריות, המתטבעת באדם ע"י התמדת פעולותיו בהנאותיו הגסות הגופניות….