חוסנו של ציבור, ובפרט בעם ישראל, הוא בדרך ארץ כלפי הגדולים

"פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה...אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד" .

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״חהעתק